שלום על לחם

מסלמגוז, הרי הוא ברין ג'ונס, עבר לעולם שכולו טוב לפני יותר מעשור. רבים פה יגידו שטוב שכך, היות והחשמלאי הצעיר הבריטי היה מה שנקרא במחוזותינו עוכר ישראל. בימי חלדו הקצרים ג'ונס היה אחד מהיוצרים החשובים ביותר באלקטרוניקה הנסיונית, שני כנראה בחשיבותו רק לאפקס טווין. להבדיל מריצ'רד ג'יימס, מסלמגוז הספיק להקליט עשרות רבות מאד של אלבומים, רובם יצאו לאחר מותו. בכולם הוא עוסק בכיבוש הישראלי ואתם יכולים לנחש באיזה צד הוא (מבט קצר בעטיפות יסגור הפינה). החודש מוציא הלייבל סוליילמון אלבום שהוקלט ב-1999 (שנת מותו של ג'ונס) במטרה לחשוף את קהל המועדונים למסלמגוז. הלייבל לא עמד בכמות הריליסים שג'ונס שלח כל חודש וביקש ממנו להתנהג יפה ולעשות משהו שאנשים יוכלו לרקוד. בתגובה הם קיבלו תשעים דקות של חומר שאני מוכן לשלם לראות מישהו מניע את אגנו לצליליו. האלבום החדש מאגד בתוכו את כל הגלגולים של האלבום. היות ובאמת בלתי אפשרי לצלול לתוך הדיסקוגרפיה של מסלמגוז ממקום מוגדר, למה לא להתחיל כאן?

פרסת כרום חוזרים באלבום חדש מורכב אף מקודמו. ההרכב הבריטי הזה עושה גרסת 2.0 לז'אנר המוכר בשם ריו (RIO), שזה בתכל'ס האבא של הארט-רוק" הם משלבים חטיבת קצב באמת מהאכזריות שיש ללהקה שאינה מטאל או פ'אנק, עיבודי פרי ג'ז, תובנות מטאל ושירה קברטית. הם עבר ועתיד יחד, לוקחים את המאזין יד ביד ואז בועטים לו בעוז ישר בעכוז. לא ברור איך להקה שמושפעת מאוניברס זרו, פאוסט ומגמה מוצאת עצמה חתומה בסאות'רן, אבל למי אכפת, הם פשוט משובחים.

לחישות בעיר הגדולה הם מסוג ההרכבים שלוקחים את כל מה שהם גדלו עליו, שמים בבלנדר וכותשים עד דק. לרוב מדובר המתכון בדוק לתוצר אשפתות, אבל הגרמנים האלה יודעים מה הם עושים: מרקחת אלקטרוניקה סמיכה ודביקה שמושיבה זה לצד זה את ננה, מורודר, הדוקן ומולוקו, נמרחת על רחבת הריקודים במועדון SM בשכבה עבה ונדיבה. הגבול בין טראש להוך-דויטש מעולם לא כה מטושטש אבל למי אכפת? הדבר הזה עובד בכל כך הרבה רמות שאין צורך כלל לתהות על קנקנו (למרות שזה מגיע מברלין...)

ריקרדה פרסול היא שרתבת (זהו! החלטתי שזהו הגיור לסינגר-סונגרייטרית) אמריקאית שמצליחה בעקביות לרחף מתחת לגובה מכם. יש לי תחושה שמציאות זו אינה מבחירה והיא די מתסכלת אותה, שכן היא עושה מאמצים שיווקים לעבור דרך כל התחנות המתבקשות (פילם נואר, ניק קייב, דייויד לינץ') שקצת צורמים בתוך המסגרת הפסאודו-אינדית. אבל אניח לרגע בצד את הביקורת התרבותית הזו, שכן הענין הוא המוזיקה, וכאן היא מחוללת נסים ונפלועס. יש לה את כל מה ששרתבת צריכה בכדי לבדל עצמה: קול ייחודי, חספוס רוקנרולי מגורען כהלכה וטקסים כתובים כהלכה. חסר לה הברק והעומק הרגשי המאפיין את עמיתותיה הקונטיננטליות (אן פיירלה, פרידה היבונן) והיא אכן נשמעת ברגעים רבים כמו דברים אחרים ומאבדת בכל מעצמה, אבל הפוטנציאל גדול.

פוסט יפה שכתב יאיר יונה ומשלב הן את האחד במאי (שהוא גם יום הולדתה הלא-רשמי של עוזה) והן את ריצ'רד ת'ומפסון המשובח