שלום שלום ואל תופיע לי בחלום

מכל עבר ואתר, מגזין ותוכנית רדיו עולה בבירור הטענה כי 2008 היתה שנה טובה ליהודים. גירדתי בפדחתי בעוז ושאלתי עצמי "וואלה? אולי טעיתי כל שהנה וזו אכן שנה קוסמית ומופתית?". מה בדיוק ב-2008 גרם לי לא לאהוב אותה? התשובה לכך די מורכבת ומתייחסת לא רק לשנה הנוכחית. נתחיל עם קצת מספרים: השנה הצלחתי לגרד 18 אלבומים. לשם השוואה, ב-2000 אהבתי 45 אלבומים. מאז, הממוצע השנתי עומד על 19 אלבומים וגם זאת רק הודות ל-2006 שהניבה 31 פנינים. בסוף שנות התשעים הממוצע זינק לסביבות ה-35. במקביל, חלה עליה חדה בכמות הסינגלים שאהבתי: השנה יש כ-150 כאלו וזאת לעומת כתשעים ב-2000. האם רק לי יש תחושה שישנה מגמה של ירידה באיכות המוזיקה הפופולרית? האם יכול להיות שבשנה בה יש פחות אלבומים טובים אני אוהב יותר סינגלים? האם ייתכן כי היום השוק מכוון יותר ליצירת סינגלים ולא עבודות שלמות ומלאות? אולי התשובה נעוצה בתופעה מספרית אחרת: איך לעזאזל יכול להיות מצב בו אני מקשיב לששים אלבומים מלאים בסופ"ש אחד ולא מצליח למצוא אפילו קטע אחד טוב לרפואה? הבעיה היא יחסים ולא כמויות אבסולוטיות, כי בסה"כ יצאו מספיק אלבומים טובים לפרנס אפילו אוזניים רעבות כשלי, אבל ל"ו צדיקים לא משנים את העובדה שסדום ועמורה הן מה שהן.

האם ניתן להעניש את השנה כולה בגלל פרות באושים אלו? האם האקלים בתוכו נוצרים אלבומים טובים דינו להשפיע גם עליהם? בהתחלה חשבתי לכתוב "לא" אבל אז העברתי לילה עם דני והעלתי את השאלה מתי יצא האלבום החשוב האחרון? הוא ענה Ok computer ואני טענתי כי מדובר ב-nevermind. רדיוהד אמנם שיחררו את האלבום האחרון שהדהד למרחקים, אבל הוא נשא בחובו בשורה (מוזיקלית וחברתית) מוגבלת ביותר. השורה התחתונה היא שכבר קרוב לעשרים שנה שלא קיבלנו ביטוי מוזיקלי –חברתי אותנטי. אפשר לפטור זאת בכך שמוזיקה לא חייבת לשאת את המראה החברתית בידיה וזו טענה תהיה טענה נכונה, אבל לוקה בחסר. חברים, מאז 2000 לא קרה שום דבר מעניין במוזיקה. אנשים מוכשרים שלא סופרים אף אחד ממטר תמיד פעלו בשולים ותמיד יפעלו ולעולם יצרו מוזיקה טובה. אבל העשייה בשולים נידונה להיות בעלת קהל מצומצם והשפעה מזערית. האוונגרד מחלחל לאט, אם בכלל. לפני עשרים שנה היה לנו את קורט קוביין ואת הגראנג' והיום יש לנו צחנה שנקראת אימו וטוקיו הוטל. לפני עשרים שנה קיבלנו את מיסטר באנגל והיום האינדי מתהדר בפיסות אשפה כמו דבנדרה בנהרט. לפני עשרים שנה תסכול, מחאה ועצבים עדיין ייצרו משהו והיום הם רק ממחזרים ומעלים גרה. עד לפני עשרים שנה מוזיקה היתה bootom-up, דהיינו מבעבעת מלמטה ועולה כלפי מעלה כשהיא גוררת עמה את כל המשקעים והמייצגים האמיתיים של החברה אותה היא מנסה לתעד ולשקף. היום המוזיקה היא top-bottom: מוכוונת, מהונדסת ומיוצרת לפי דרישות קהל ממוצע וסטטיסטי, המפולג במשרדים בקומות העליונות של גורדי שחקים של תאגידי ענק. הז'אנרים המוזיקליים היחידים שקמו להם במהלך עשרים השנים האחרונות היו אלו שייוצרו או על ידי קפיטליסטים או על ידי סמים שנוצרו על ידי קפיטליסטים. אם נדמה למישהו באינדי לכאורה שהוא פול מחוץ לטווח השגתו של המיינסטרים רק בגלל שהוא לא חתום באחת מחמש חברות הענק, הוא טועה בגדול: זה לא משנה אצל מי אתה חתום, משנה איזו מוזיקה אתה עושה. בדיוק כמו שבארץ כולם מדברים פוליטיקה ורק זאב טנא שר אותה. כולם מונחים על ידי יד נעלמה שיוצרת מערבולת הסוחפת לתוכה את כולם ורק החזקים באמת מצליחים לברוח מהכח הצנטריפטלי ולהתקיים על הקצה. איפה אנגליה של 1977 (או בגרסא האמיתית שלה 1981 בלוס אנג'לס?)? איפה סיאטל 1991? המיינסטרים הוא כבר לא רק סטרים, הוא פאקינג נהר שתופס כמעט את כל העקומה. המערכת הכניעה (כמעט) את כולנו: רייגן שרד את ההארדקור בלי למצמץ, בוש האבא שרד את פאריס מבלי לדעת מיהו בכלל וקלינטון קבר את הגראנג' עם תחילת הקדנציה שלו. ושאף אחד לא יגיד לי שאין קשר בין קפיטליזם דורסני המשווק בתור מרדף לגיטימי של ההמונים אחר האושר לבין גסיסתה של תרבות המחאה. כפי שאמר כבר קייזר סוזה: the greatest trick the devil ever pulled was to convince everybody he doesn’t exist.

אז מה בעצם – אם בכלל – מבדיל את שלהי שנות האלפיים מכולה עשור לאחור?

באופן מובן מאליו, המוזיקה היא חלק מהתרבות בה היא פועלת ואם מסביב הכל מדשדש ומתכנס לכדי בינוניות אז מדוע שהמוזיקה תהיה שונה?

זו נקודה אחת של המוזיקה היום: בגלל הרשתות החברתיות, בשל הצניחה ההיסטרית בעלויות הפקה ומחירי כלי נגינה ותוכנות, כמעט כל אחד ששורק באמבטיה מוציא אלבום. ברור שמתוך מצולות זוהמה מוזיקליות אלו לא יצמח דבר טוב. אבל לאף אחד אין מתכון לברירת המוץ מהתבן ולכן נוצרת התחושה ששל שחיה באוקיינוס של מדמנת צלילים ולא משנה אנה יפנו עינינו נתקל ברפש, רפש ועוד קצת רפש.

לפני עשרים שנה ואפילו לפני 15 שנה, לא היה אינטרנט, אותו כלי מופלא שאמור היה לשחרר אותנו לחופשי ולפרוץ את שרידי הגבולות האחרונים הפך למכלאה הגלובלית הגדולה ביותר שיש: במקום להרחיב את אופקיהם של האנשים הרשת תרמה להתגדרות והתבדלות של קהילות ותת-קהילות, קל יותר למצוא אנשים בצלמנו ודמותנו ורק איתם אנחנו מתחברים. זה נכון במחקר המדעי וזה נכון במישור החברתי. אנחנו עומדים חסרי אונים מול העושר האינסופי של מידע וזמינותו והתגובה היחידה שלנו היא התכדררות פנימה והסתגרות מפני כל דבר לא מוכר. אנחנו מקבלים בהכנעה סדר יום של אתר שיודע לתת ציון מושלם ללהקת ביבים דוגמת פליט פוקסס. אין גבול לבושה? פליט פוקסס? מוזיקה אפסית, נטולת כל חידוש, אמירה או ייחוד? זה לא אינדי, זה תסס מעיים גלגלצי שפשוט פחות אנשים מכירים ולכן אלו שכן מכירים מכתירים אותו בתור אלטרנטיב ומתכסים בו כשמלת רואה ואינו נראה. זו הסיבה מדוע 2008 הסריחה. וגם 2007 וגם כל העשור הזה.

ואחרי כל העצבים הללו, הנה האלבומים שעוזה אהבה השנה. היות והפוסט הזה ארוך מאד החלטתי לחלק אותו לכמה חלקים. בחלק זה רק אתן את הרשימה ובהמשך השבוע יגיע פוסט ובו פירוט ואפילו סאמפלר.

את אלבום השנה שלי תוכלו לזהות בקלות...

Piano magic – Dark horses EP (Make mine music, 27-10-2008

Einsturzende neubauten – The jewels (Potomak, 26/05/2008

The Matthew Herbert big band – There’s me and there’s you (!K7, 28/10/2008

Frida Hyvonen – Silence is wild (Secretly Canadian, 04/11/2008

Grimm Larkin – Parplar (Young god, 20/10/2008

Lulu rouge – Bless you (Music for dreamers, 14/05/2008

Nurse with wound – The bacteria magnet EP (Dirter, 26-05-2008

Nurse with wound – Huffin’ rug blues (Dirter, 23-06-2008

Portishead – Third (Island, 28-04-2008

Alice Russell - Pot of gold (Little poppet, 17/11/2008

Mia Doi Todd – Gea (Kindred spirit, 04/03/2008

Goldfrapp – Seventh tree (Mute, 22/02/2008

John Hill - Six moons of Jupiter (Finders keepers, 14/07/2008

Laura Marling – Alas, I cannot swim (Virgin, 04/02/2008

The miserable rich – 12 ways to count (Hazelwood vinyl plastics, 04/04/2008

Tom Morello (The nightwatchman) – The fabled city (Sony music, 30-10-2008

Textile ranch and Plinth - The rest, I leave to the poor (Make mine music, 27/10/2008

Young gods - Knock on wood - The acoustic sessions (Muve, 18/04/2008

ושיר השנה שלי, זה שפשוט לא מפסיק להתנגן ואני שומע אותו בריפיט לפחות חמש פעמים בכל פעם שהנגן מגיע אליו, הוא שיר ראוי לשנת סחי זו. הארדקור הולנדי אימתני הן במילותיו והן במהירות חסרת הבושה שלו. אגרסיות שהלוואי ומישהו פה בארץ היה יודע לייצר

Born from pain - Endgame

is that a club in your hand or are you just stupid

ממש לפני שנגמרת השנה אני מגלה את הרכב האלקטרוק הגרמני deichkind ששיחרר את אלבומו השני השנה: אלקטרו אגרסיבי כהלכתו, ביטים קשוחים וצוננים כמתכת, בחיתוכים חדים כתער וצעקות בגרמנית. אטארי טינאייג' מודל שנות האלפיים (דהיינו גרסא מעודנת באופנתיות ברלינית)? אולי. עוד סופשנה, הפעם לא תגלית אלא פשוט הוצאה ממש מאוחרת: MF Doom, החיפחופיסט המצוין שתמיד חופר מטה ומטה בכדי להגדיר היפהופ אנדרגראונד מהו, חובר ל-black cat the mouse trainer לאיפי כל כך קצר שרק להגות את שם האלבום לוקח יותר זמן. כמובן שהם מצליחים לדחוס פנימה יותר חומר טוב ממה שג'יי זי, קניה וליל ויין אי פעם יכניסו לכל הדיסקוגרפיה המצרפית שלהם.

רובין היצ'קוק, הטרובאדור הבריטי שנודד לו כבר שלושה עשורים, חוזר אלינו בעוד אלבום עם להקתו החדשה. אמנם שנים ארוכות הוא לא מצליח לשחזר את פסגות האייטיז שלו, אבל תנו לו כבוד על מאמץ והתמדה לפחות.

והנה משהו לחכות לו: ארבע שנים אחרי הקצר, מגיעה הגרסא הארוכה של "9". אותו במאי, טים ברטון וטימור בקממבטוב על ההפקה וג'ניפר קונלי, אלייז'ה ווד, מרטין לנדאו (ז"ל), כריסטופר פלאמר וג'ון סי. ריילי.

עכשיו רופאים יודעים את מה שרודני קינג וצבא שלם של ראפרים מ-NWA, דרך DP ונוער הגבעות יודעים: המשטרה משתמשת ביותר מדי כוח. במאמר המופיע בכתב העת Emergency Medicine Journal מדווח צוות חוקרים אמריקאי כי על סמך מאפייני הפציעות של אנשים המגיעים לחדרי מיון ברחבי המדינה ניתן להסיק כי מפגשים עם הבחורים בכחול יצרו עדויות כחולות בבשר. החוקרים ראיינו למעלה מ-300 רופאים העובדים בחדרי מיון אוניברסיטאיים. הנה הנתונים: 99.8 (!!!) אחוזים מהנשאלים סבורים כי המשטרה מפעילה כח פיזי חריג בעת מעצר חשודים. 98 אחוזים דיווחו כי הם טיפלו בנבדקים שהגורם לחבלותיהם הוא כנראה שוטרים (לא בכל המקרים החולים מוסרים את הגורם המדויק לפציעתם). כשני שליש מהרופאים דיווחו כי הם טיפלו בלפחות שני מקרים של אלימות משטרה בשנה החולפת. יחד עם זאת, שבעים אחוזים מהרופאים לעולם לא דיווחו למישהו אודות פציעות אלו (למרות שהביעו רצון עז לעשות זאת) ו-95 אחוזים מהם טענו כי אצלם כלל נוהל מוסדר של דיווח אודות מקרים כאלו. מיותר לציין שבכיוון ההפוך ישנם נהלים לעייפה: אלימות בבית, התעללות בילדים, אלימות כלפי שוטרים וכו'.

ועוד נתונים ממש לא מפתיעים: רופאים העובדים במרפאות ציבוריות טיפלו בפי ארבעה יותר מקרים של אלימות משטרתית מעמיתיהם העובדים במוסדות אוניברסיטאיים או פרטיים. הפציעה השכיחה היא נזק כתוצאה מאגרופים או בעיטות ומאזיקים הדוקים יתר על המידה.

Hutson HR et al. (2009). Excessive use of force by police: a survey of academic emergency physicians . Emergency Medicine Journal. 26 (1): 20-22

חנוכה הגיע חג לאילנות

הרבה שחור על הספתח: אולי דיאלקט (dalek בשבילכם) סובלים מסינדרום ירושלים וממהרים לשחרר אלבום חדש לאחר ביקורם בארץ הקודש לפני מספר חודשים. ברייקסטרה עושים אולד סקול פ'אנק לא מזיק ליהודים. מדליב, האיש שלא מפסיק, טס לברזיל לחטט בערימות תקליטים של זרים ושב עם מלוא הטנא תופינים ומגדניות באלבום חדש (הפסקתי לספור כבר כמה הוא הוציא השנה). רודי והרטורי, צמד חיפחופ מסיאטל מראה לכולם מהו אנדרגראונד כהלכתו: שילוב של הרבה כיוונים מוסיקליים והשפעות מגדולי הז'אנר (באסדרייבר, קול קית', זאיון איי) עם הפקה משובחת. אוסטרליה זה בערך המקום האחרון לחפש בו חיפחופ, אבל אז מגיע טורנטס והוא כל כך עצבני וכועס שאפשר לחשוב שהוא מקומפטון או משהו.

ושוב, לחובבי הז'אנר, עוד ברנש שלא יודע מנוח מהו: מרצבו משת"פים עם בחור חדש בסצנה פורן ועושים את מה שבדיוק הייתם מצפים מעוד אלבום של מרצבו: רעש!!!

אנדראה דג'ן היא נסיכת אינדי אמיתית: תחת השם פנטליימון היא שיתפה פעולה עם ענקים דוגמת סטייפלטון וטיבט אבל עדיין נתנה מקום לשת"פ עם איזובל קמפבל לדוגמא. כעת היא משחררת אלבום חדש, שהוא למעשה גרסא שונה לאלבום שהיא הוציאה בדיוק לפני שנה, רימיקסים ועיבודים חדשים. לפי שיתופי הפעולה די ברור למה לצפות: קטעים ניאו-גותיים מלאי אוירה ושירה רחפנית.

אמנם דצמבר ומוזיקה אין יתר על המידה, אבל רוח החג שורה גל על השוליים והפופ של השבוע האחרון טומן בחובו פוטנציאל. גברת מורגטרויד ופטרה היידן אמונות על הצד הנסיוני, פרנסס שוקדים על הצד המתוחכם וקייטי קוסטלו סתם באה לסגור רשימה, כי היא לא באמת ברמה של השנים הקודמים (אבל היי, פיחס פוקסס זה אלבום השנה אז מה אני מבין?)

ועוד סרט על מוזיקה, הפעם מ-2005 ודוקומנטרי. טרג'די קדפי הוא אחד מהחיפחופיסטים היותר מוכשרים של ניו יורק והוא בא עם סיפור יותר אותנטי מאותנטי, בתור אחד שגדל בפרוג'קטס כל ימיו. בשלב מסוים הסיפור הבלתי נמנע של שחורים בתפוח הגודל הגיע גם אליו והוא מרצה כעת עונש מאסר בן כמה שנים בגין סחר בסמים. הדוקומנטרי (הורדה) עוקב אחר התפתחותם המקבילה של טרג'די והשכונה.

catch me on the scenic route, with my penis out

הרבה זמן עוזה דממה היות ודצמבר הינו חודש שרק אדם אחד בעולם נהנה ממנו: קליף ריצ'רד. מוזיקה טובה אין וכולם עסוקים בסיכומים. עוזה תסכם את השנה בפוסט ארוך במיוחד, אבל רק בסוף השנה ממש.

תזמורת הרדיו של הרדיו הצפוני עושים פופ בארוק בואכה קנטרברי דוגמתו יש מתי מעט כיום. והנה בתחילת החודש הם שיחררו אלבום חדש. קנדה (kaneda) הם הרכב פוסט-רוק בריטי שמתאים פיקס לימות החורף (לא שיש לנו חורף, אבל הם בריטים ולהם זה בטח עושה טוב). פוסט-רוק הוא ללא ספק ז'אנר הקאמבק של 2008. מוזר הענין הזה של קנדה ופוסט-רוק: הלהקה והלייבל בז'אנר הם ממוריאל (silver mt. Zion וקונסטליישן, בהתאמה), יש להקת פוסט איסלנדית בשם קנדה ועכשיו זה. סתם מחשבת שעמום.

בטמטומם המושרש עד לשד עצמותיהם, מבקרי הקולנוע של עכבר העיר (מוצר איכות נוסף מבית שוקן) פטרו את Cadillac years בתור סרט "לקהילה השחורה" וזאת מבלי לראות בכלל את הסרט אלא רק את הכרזה ואולי את הטריילר. למעשה מדובר בסרט המוזיקה הכי טוב שיצא השנה, שכן הוא מתאר את עלייתה ונפילתה של chess records תוך כדי מפגן משחק משובח של ג'פרי רייט ומוס דף. ללא בלוז לא היינו יושבים היום ומנסים לסכם את 2008 במוזיקה וללא צ'ס רקורדס לא היינו יודעים בכלל מה זה רוקנרול (ותשאלו את הביץ' בויז, אלביס פרסלי ולד זפלין ממי הם גנבו את הכל). סרט חובה לכל שוחר מוזיקה אמיתי (ומעבר לזה: ביונסה זורחת סופסוף כשהיא עושה את אטה ג'יימס בביצוע נאמן למקור ללא כל חרטטת ההפקה הנוצצת של בעלה).

שמונה קטעים דלפו כבר לרשת מהפרודיג'י החדש ואם אלו אכן הקטעים האמיתיים, הרי שאדון הולט וחבורתו בבעיה קשה כי מדובר בפויה של ממש: העלאת גרה של חומרים שכבר בשנות התשעים נס וברח ליחם והוחלף בליחתם.

הודות להמצאה המופלאה של מזעור וקבצי אודיו אני יכול לתת דרור ליצר המינימליזם הדורסני שלי ולוותר על אוסף הדיסקים והתקליטים שלי. עסקינן באוסף מגוון של קלאסי (לסוגיו), ג'ז, והרבה סוגות במוזיקה הפופולרית. מי שמעונין ברכישה מוזמן לשלוח דואליקו ובתמורה אשלח לו/לה קבצי אקסל מפורטים (dr_collosus@hotmail.com)

יתושים ושאר פיגולים

ג'נסיס פ.אורידג' הוא ללא ספק אחד האנשים החשובים ביותר בתולדות המוזיקה, אחראי הן לסחוס הפועם והן למדיום טלביזיה, בחור (מושג מאד נזיל עבורו) שבכל רמ"ח עצמותיו ומיליון ניתוחיו הפלסטיים הוא ביקורת תרבות מהלכת, מוזיקאי בחסד עליון והאחראי הישיר לקיומו של האסיד בחיינו. לפני שנה נפטרה אישתו ומאז הוא אכול צער, יגון ודכאון. האלבום החדש של PTV3, ממש כמו השת"פ המדהים של דייויד טיבט עם סטייפלטון לאחר אשפוזו של הראשון (אם כי לא באותה איכות), טבוע כולו בתחושות הבדידות ומבט אחד בעטיפה יבהיר בדיוק כמה חמור המצב: תמונת ראי שנלקחה היישר מפרסונה של ברגמן..

חברת האורות האדומים הם להקה בריטית שנטועה כל כך עמוק באייטיז שאפשר להריח את הבושם של מרגרט ת'אצ'ר. תחשבו גו'י דיויז'ן והניו אורדר שמיד לאחר מכן ותבינו במה מדובר. והם גם טובים. הפוסט-רוק, מסיבה בלתי ברורה, זוכה השנה לעדנה. עשרות אלבומים חדשים יצאו בז'אנר, אבל רנסנס ללא silver mt. Zion הוא כמו יד-חרוצים ללא וודקה-רדבול. אבל מיני-רנסנס אפשרי, אם זוכרים שהחודש יצא קילימנג'רו דארק-ג'ז חדש וכי בספטמבר הגישו לנו אימפורטנט את המחטני החדש: פוסט-רוק אינסטרומנטלי (להוציא הקטע האחרון) אפי שמשלב לתוכו הרבה מאד פוסט-מטאל ועוד כל מיני מרעין בישין שהפכו לאופנתיים לאחר sun 0))) ו-earth.

אני מתעב את אפל, את ה-iPot, ה-iTunes, iWhatever ואת ההייפ סביבם. ואני לא לבד: בפרק גאוני, דוגמתו לא היה כבר ירחים רבים, הסימפסונס משפילים את אפל ואת סטיב ג'ובס עד אפר. לא לחינם זו תוכנית הטלביזיה הגדולה של כל הזמנים ולנצח נצחים.

ענק האקשן מבריסל שופך את חייו האישיים על גבי המסך הגדול, כן כן, ואפילו אוסף ציון מרשים מ-imdb.

וקצת מדע:

ברקלי נחשבת לסמן השמאלי הקיצוני ביותר באוניברסיטאות בארה"ב, עד כדי כך שהיא זכתה לכינוי peoples republic of Berkley. כנראה שהדבר תקף רק עבור הפקולטות למדעי הרוח, שכן אחרת איך אפשר להסביר את הזוועה הבאה: חוקרים מהאוניברסיטה הנ"ל טוענים כי יש הבדל בפעילות המוחית בין ילדים עניים לבין עשירים. עצם הרעיון לבצע השוואה שכזו מחריד, אבל הבה נתן למדען שבנו להאזין רגע ולבחון את הממצאים. במאמר שיופיע בכתב העת Journal of Cognitive Neuroscience מתארים החוקרים השוואת אא"ג (פעילות אלקטרוגרפית במוח) בין ילדים בני תשע ועשר מרקע סוציואקונומי שונה. הם מדווחים כי הבדלים בפעילות נצפו ב-PFC, אזור המוח האחראי על רוב הפעולות הקוגניטיביות המורכבות. הם כותבים כי ילדים עניים מאופיינים בפעילות PFC נמוכה יותר, אם כי תופעה זו אינה גורפת וישנם ילדים עניים עם פעילות גבוהה הדומה לזו של הילדים העשירים.

איפה נתחיל בכלל: בהעדר לגיטימיות לקשר שבין פעילות עצבית להתנהגות שאף אחד לא יודע לכמתה? ביצירת קשר קוזאלי רופף להחריד בין פעילות רחבה למצב התפתחותי? בביסוס קביעה גורפת על משימה כה פשוטה שהיא אינה רלבנטית כלל ועיקר לחיים האמיתיים? בחוסר הבנה מוחלט של הקשרים חבריים והתפתחותיים? אין עוררין על כך שנמצאו הבדלים, אבל מה זה אומר? האם יש גרדיינט לפיו הפעילות הולכת ועולה ככל שיש לך יותר כסף? ומה זה בכלל יותר כסף? האם האיש העשיר בעולם הוא גם החכם בעולם? מיותר לציין שאנחנו רחוקים שנות דור מלמפות את כל הפעילות המתרחשת ב-PFC ולהבינה. ברור לחלוטין שהסביבה בה ילדים גדלים, החינוך לו הם זוכים והגירויים להם הם נחשפים משנים את האופן בו מוחם עובד. על כל צעד שאנחנו לוקחים לתוך המוח אנחנו מתרחקים מהבנתו אז מה לעזאזל הם ניסו לעשות שם? נסיון אצילי לשפר את חייהם של ילדים עניים שרק משחק לידיהם של דטרמיניסטים הטוענים כי הכל בגנים? ילדים עניים לא יכולים לקבל מספיק גירויי התפתחותי? רק ילדים עשירים שלא עושים כלום חוץ מלשחק בפלייסטיישן או לבהות בטלביזיה כן מקבלים גירוי קוגניטיבי ראוי?

מאמרים כאלו ראויים לגינוי ודחייה אוטומטית מהספרות המדעית אבל בגלל שמדענים היום מוטרדים מהשלכות חברתיות של ממצאיהם ביחס הפוך לאופן בו הם טרודים בהשגת מימון למחקרי הפיגולים שלהם כנראה שזו מנת חלקנו לעתיד הנראה לעין. פאק, כמה שאמריקאים מטומטמים.

מדענים שבדיים הצליחו לגרום לנבדקים לחוש כאילו הם בגוף אחר. במאמר המופיע בכתב העת החינמי PLoS One מתארים החוקרים את ניסוייהם. בראשון הם הרכיבו על ראשה של בובה שתי מצלמות שחוברו לשני מסכים שהונחו אל מול עיני הנבדקים באופן שכל שדה הראיה שלהם הורכב מתצוגת מסכים אלו. כאשר הנבדקים הטו את ראשם גם המצלמות הופנו לאותו כיוון כך שנוצרה התחושה בקרב הנבדק כי הוא רואה את מה שהבובה רואה. בשלב מסוים הנסיינים נגעו הן בבטן הנבדק והן בבטן הבובה אל מול המצלמות, כך שהנבדקים חשו את המגע על גופם שלהם וראו אותה על גוף הבובה. בניסוי השני נעשה שימוש באותה פרוצדורה, הפעם נבדקים חיים החליפו את תפקידה של הבובה. גירוי המגע נעשה כאשר הנבדקים התבקשו ללחוץ האחד את ידו של השני. בניסוי שלישי הדגימו החוקרים את עוצמת התחושה כאשר הם הראו שתגובות הנבדקים היו חזקות יותר במצב בו סכין הוצמדה לזרוע של הנבדק עם המצלמה ולא לזרוע של הנבדק עצמו. ניסויים נוספים הראו כי האשליה הזו מתקבלת גם עבור זוויגים שונים (גבר ואשה) אולם היא לא מתקבלת עבור חי-דומם במקרה של עצמים כמו קוביה או כסא.

החוקרים טוענים כי ניסויים אלו מעידים עד כמה קל להתל במוח ולגרום לו להאמין כי הוא מנהל גוף אחר ועד כמה נזילה היא ההגדרה של העצמי הפיזיקלי.

Petkova VI, Ehrsson HH. 2008. If I were you: Perceptual illusion of body swapping. PLoS One. 3 (12): e3832