האלבומים שגרמו לעוזה הנאה מקסימלית השנה הם (אלפבתית):
A journey down the well - Sorry monsters, I have to grow (Fluttery, 07/01/2009)
להקה שבדית (עם חיזוק טורקי) שמצידה הקלאסי נשמעת כמו חתונת דמים בין ג'ון דאולנד למורטון פלדמן ומצדה הפופולרי מרגישה כמו מלאכת אמביינט סטייפלטונית על הקטלוג של 4AD.
Band of skulls - baby darling doll face honey (Artist first, 07/04/2009)
הם עושים רוק הכי בסיסי שיש – טריו מבוסס בלוז והוקים פשוטים. לא רחוק ממקום מושבם של הפסים הלבנים, רק שברוב המקרים הם פשוט משמעותית טובים יותר. עושה רושם שחוק עשרים השנה הולך ומתפוגג לו במהירות האינטרנט, שכן אופנת הגאראז' של שלהי העשור הקודם חוזרת בשנה האחרונה ובגדול, והפעם עם כמה יציאות לפנים. זו אחת מהן
The black heart procession – Six (Temporary residence, 06/10/2009)
אין צורך להכביר מילים אודות אחד ההרכבים האמריקאים היחידים שהם היום באנקר מוחלט באוזני. טרם הספקתי להקשיב לאלבום במלואו אבל רק אומר שהוידאו כאן והסינגל ששוחרר ראשון הם לא הדברים הכי טובים בו. זהו האלבום שעוזה ציפתה לו בקוצר רוח שלוש שנים והנה הוא הגיע לגאול את עור התוף האומלל שלה אחרי העלבונות ששנה זו הטיחה בה. מי שמכיר אמור לצאת במחולות כעת ומי שלא מכיר, אז זו העת ובעיקר הזמן לרוץ ורכוש בעיניים עצומות לרווחה את אלבומם השני שהוא לא פחות מאחד האלבומים הטובים ביותר שנוצרו בעשרים השנים האחרונות.
English heretic - Tales of the New Isis lodge (2009)
וואו באהו"י רבתי. לאלבום כזה חיכיתי עוד משנות השבעים, אבל אני מקפיץ את הפיסטולטה, אז רגע. בממלכה המאוחדת יושבת לה אגודה (או כפי שבסימפסונז היא היתה נקראת: stone cutters) המתקראת הכופרים האנגלים שהחליטה לעשות אלבום. התוצאה, בדיוק כפי שהייתם מצפים מאנשים המתעסקים בתורת הנסתר, מגיה שחורה וצללים ארוכים, מהפנטת, אפלה, עטויה בתכריכי דרון ואמביינט כבדים ומרוצפת בטקסטים ברוחו של הבוס הכל יכול לבית גרנט. חשבו מה היה קורה אם אורן זריף היה מתעל את פרויקט רוטנברג שלו לתוך סונטת רוח הרפאים של טוקסידומון ונותן לדייויד טיבט לדקלם מיד לאחר צריכה של 200 גרם פטריות משובחות כשברקע מתנגן les maledictus sound ואז תבינו למה אני כולי רטט ופרכוסים. אלבומים כאלו הופכים נבירה בעשרות תקליטים מחפירים חדשים ביום למוצדקת.
Piano magic - Ovations (Make mine music, 12/10/2009)
שנה שניה ברציפות, הגיבור הבלתי-מושר של המוזיקה הפופולרית מככב ברשימה של עוזה. השנה הוא העשיר את חיינו הן באלבום בכורה כסולו והן באלבום חדש של קסם פסנתר. על הדרך הוא זרק גם קלטת תחת שמו שאפעס לא היתה כ"כ לוהטת, אבל דיינו. אמרתי כבר רבות בעבר שישנם שלושה גאונים בלתי מעורערים במוזיקה היום, כולם בריטים וכולם בביזנס לפחות חמש עשרה שנה. סטייפלטון הוציא השנה אלבומים אבל דום דבר לא ברמת שני המאסטרפיסים משנה שעברה, הרברט נותר דומם, ורק ג'ונסון המשיך ללא לאות בחריש העמוק שהוא מבצע באופן מופלא מתחילת העשור. באמת שאין מילים לתאר את תרומתו הכבירה לאיכותה של מוזיקת השוליים. מדובר בגאון של פעם בדור.
Street sweeper social club – S-T (Warner, 16/06/2009)
עוד ברנש שמגיע לביקור נוסף ברשימה הוא טום מורלו. אחרי שאלבומו השני קיבל מלוא החופן שערות שפם מעוזה בשנה שעברה, הוא לוקח כיוון אחר, שוב צוחק על ז'אק מהצד, חובר לבוטס ריילי מ-The coup ועושה שילוב פנטסטי וסוחף של פאנק, מטאל וחיפחופ. כל כך פשוט, כל כך מדויק, וכל כך יעיל, הן לאוזניים והן לרגליים.
Talk normal - Sugarland (Rare Book Room, 27/10/2009)
נשים מופלאות אלו נושאות בגאווה את השפעותיהן המוזיקליות ומספקים דוגמא מצוינת למקרה הנדיר בו משעטנז יוצא מתוק. פולי ג'ין וקים גורדון עושות אקספרימנטל גאראג'? בונגווטר ולידיה לאנץ' עושים פראפראזה על kill rock star? חומות דיסטורשן ומפלי רעש הנתונים ברתמות אמונות מדהירים את החפירה הרועשת הזו הלאה הלאה. אלבום שלם ראשון אחרי EP שיצא בשנה שעברה וייתכן וגאראז'/נויז נשי הוא הסוס שימשוך את העגלה מהבוץ אליה הדרדרה בעשור האחרון? ברור שלא, אבל לפחות אלבום שנה יצא מזה
Wevie Stonder - The bucket (Cack, 01/04/2009)
הילדים האלה הם בנים לשושלת מופלאה של מוזיקאים (האמת, כמעט אך רק בריטים שייכים לשושלת זו) שלוקחים איזו סוגה שרק בא להם והפכים לה את הצורה. האקספרימנטל הבריטי נטול כל תחרות. זו שאלה מעניינת מדוע רק נתיני המלכה מסוגלים לייצר אקספרימנטל ברמה כזו ועוד עם כמויות כה בלתי נתפסות של הומור ומודעות עצמית. ניתן אולי לקרוא להם הלואיס קרול של הלאונג'? ה-NWW של הצ'יזי? המוזיקה שכריס מוריס היה עושה אם הוא היה מתרחק מגליץ'? לא ברור מה הם בדיוק, אבל משעממים הם לא, ולפעמים הם אפילו מבריקים מוזיקלית.
The Boyd Rice experience - Hatesville (Hierarchy, 1995/Caciocavallo, 2009)
הדפסה מחודשת לבויד רייס, שאם תכירו אותו סביר להניח שזה יהיה תחת השם NON. הברנש הלא ממש בסדר בראש הוא אמן ספוקן וורד/אינדסטריאל/פאנק שצמח בסצינת האוונגרד האמיתית של האייטיז. הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש ובנוסף גם לא ממש ידידותי לאוזן הלא מתורגלת. האדון ליאון שיחרר לאוויר כמה וכמה שדוני אינדסטריאל שגרמו אפילו לאוזניים של עוזה לדמם בזמנו. תחשבו מה היה קורה עם ג'לו ביאפרה היה מחליט ללכת לצד האפל ואז תבינו במה עסקינן. הזדמנות פז להוקיר תודה למאסטרפיס של מיזנטרופיה צרופה.
ואלבומים טובים אבל קצת פחות...
Evangelista - Prince of truth (05/10/2009, Constellation)
הפרויקט האחרון של קרלה בוזוליך . קרלה היא מוזיקאית בחסד ועוזה עוקבת אחריה מקרוב זה זמן מה, מתפעלת מאופיה הזיקיתי ויכולתה להביא נגנים שונים לחלוטין זה מזה להרכיב יחד פאזל מורכב ויפהפה שנשמע מונוליתי לחלוטין. ללא ספק אחת האמניות המגוונות והמעניינות ביותר הפועלות כיום בסיתרא אחרא והיא הולכת בבטחה על התפר שבין אקספרימנטל לפרי ג'ז, פולק ונויז.
Emily Jane White – Victorian America (Talitres, 12/10/2009)
אמילי ג'יין וואיט חוזרת אחרי שנתיים של שתיקה עם מנה נוספת של תמהיל פולק, אמריקנה וסינגר'סונגרייטר (חייבים למצוא לזה קיצור). לא פריק פולק, אלא בחורינה סוליקו עם הגיטרה שלה, אולד סקול. אה, ועם כשרון.
Glen Johnson - Details not recorded (Make mine music, 30/03/2009)
כאמור, גלן ג'ונסון היה פורה השנה גם מחוץ לקסם פסנתר. לדאבוני, הלהקה סיפקה מוזיקה טובה מהסולו.
Kill the vultures - Ecce beast (Kill the vultures, 2009)
הרוג את הנשרים הם בעיני אחד מהרכבי ההיפ-הופ הגדולים ביותר של העשור. בשנה שעברה נומי אכזב קשות באלבום הסולו שלו, אבל אלבום חדש של הנשרים מראה כי אף אחד מהארבעה לא שכח איך עושים היפ-הופ טבוע בג'ז, אמ.סי. שהפלואו שלו טמון בהיותו מספר-סיפורים ולא בטכניקה או מהירות, והכל עטוף באווירה אפוקליפטית חונקת שפשוט חוטפת את המאזין לעומק השכונה. אולי אפשר לקרוא לזה היפ-הופ נואר, כי ברור לחלוטין שזו יכולה להיות המוזיקה שוויל היה כותב לברכט ומצמידים לפסקול של לאנג. איזה כיף שהם חזרו אחרי שלוש שנות שתיקה (הקליפ הוא לשיר מאלבום קודם)
Land of Kush - Against the day (Constellation, 09-03-2009)
סם שלעבי הקנדי עושה בלאגן מוזיקלי כבר עשרים שנה, החל מאמביינט, דרך פוסט/מת'/אקספרימנטל וכלה בקלאסיקה מצרית. הוא מוציא חדש בקונסטליישן עם תזמורת של 30 נגנים בסגנון שהוא טוען שהיה אופייני בימי נאצר: נשמע מבטיח ודומה מאד למסעותיהם של embryo במזרח
Lightning dust - Infinite light (Jagjaguwar, 04/08/2009)
צמד בוגרי הר שחור, מעצמת הסייק הקנדית. את הקול וההגשה של אמבר וובר אפשר לזהות מקילומטרים גם כשהם נישאים על רוח קיץ קלילה, ואת המוזיקה הם בחרו להשאיר פשוטה וערומה יותר מזו של להקת האם שלהם
Saul Williams ft. The Arditti sq - Dead emcee scrolls (2009)
שיתוף הפעולה המוזר אך האיכותי להפתיע ומאתגר קשות בין סול וויליאמס לרביעית ארדיטי משלב בין הלחנה מודרנית לבין הטקסטים הכתובים של וויליאמס. רחוק שנות אור ממה ששמעתם עלי במות לאחרונה, והאמת, האלבום פה בגלל הוירטואוזיות של ארדיטי, הרבה פחות בגלל התרומה של וויליאמס. לא מצאתי וידאו, אז הנה השת"פ המאלף בין וויליאמס למאסטר הג'ונגל קראסט:
Shannon Wright - Honeybee Girls (Vicious circle, 21/09/2009)
יש לי חיבה עזה כשוורצנגר לסינגר/סונגרייטריות המחלקת את הנשים הללו באופן חד כתער לאלו שהן מצוינות עד אימה ואלו שהן תאונה מצערת ואומללה שבטעות נדפסה עלי ויניל. מעטות נופלות לקטגוריה הראשונה והגברת רייט היא ללא ספק אחת מהבולטות שבהן. יש לה את כל מה שצריך: קול ייחודי שניתן לזהותו מהתו הראשון, עבור במלודיות משובחות וכלה בורסטיליות מרשימה. בעיקר היא ניחנה בערך המוסף שהופך כל אחת מהקבוצה הראשונה לבונבוניירה המוזיקלית שהיא: היא לא סינגר/סונגרייטרית במובן הקלאסי
ולסיום, אלבום שבאמת אהבתי רק קטע בודד ממנו, אבל קטע זה הוא שיר השנה שלי. צ'רלס ספרין (עשה, צור, אמור, חשוב ו-broken social scene) יצר את אותם אלבומים שהם רגעים מכוננים במוזיקה, אותם מקרים המשנים לחלוטין את שיבוא אחריהם. כמובן שיקח עוד שנים רבות עד שמלוא תנופת המהפכנות שלו תחלחל ליצירתם של אחרים, אבל בינתיים נהנה ממה שלפנינו. שמנסה להחיות את הריו ואת הנרי קאו על ידי הרמוניזציה א-לה מת'יו הרברט. פרויקט סולו זה מטיל באיפון אכזרי את פעילותו בלהקות הקודמות שלו לפינה חשוכה של החדר ומראה לכולם מי הבוס. הרעיון כל כך פשוט וכל כך גאוני (כמו רוב הרעיונות הגדולים באמת) והביצוע לא פחות ממושלם: ספרין החליט לחקור את מושג האושר ולשם כך הוא ערך והקליט ראיונות עם שכניו. על בסיס הטונליות והמלודיה של הדיבור, ועל ידי התאמה של כלי לכל דובר, ספרין למעשה יצר מוזיקה מדברת, או בפרפאפרזה – composed word. עידן ועידנים מלחינים ויוצרים מדברים על המוזיקליות שבדיבור האנושי, מחקרים מדעיים מוכיחים גם קשר הדוק בין השניים (ראו פוסט זה) אבל מעולם לא ניתן לזה ביטוי מוזיקלי קונקרטי וכל כך מוצלח וכל כך בסיסי. מריסה, הקטע האהוב עלי באלבום הוא פשוט יצירה גאונית חד-פעמית. תקשיבו לו – ולפרויקט כולו - פה
