על כל אומן יש עשרה יחצנים. כמו בצבא

ימים קשים עוברים על עוזה, שכן אחותה הקטנה והמקסימה, לבנה, הלכה לאיבוד. כמה אנשים טובים התקשרו כבר בתגובה לשלטים וכמה חלאות אחרות דאגו להסיר חלק מהשלטים. אילו רק יכולתי הייתי לוקח את הנפשות הרקובות בעולם (וזו סחורה נפוצה עד זרא) ומוסר אותן לסל המחזור הקרוב בתמורה לשובה של הקטונת הביתה.

למרות העצב, החיים ממשיכים ולכן תוסיפו את זה בזריזות לרשימת האלבומים הטובים של השנה ושל השנים האחרונות בכלל: אוולין אוולין הן שתי אחיות צעירות ממדינת וושינגטון ובאלבום קונספט חדש הן שוטחות את סיפור חייהן במוזיקה ובתסכיתים. תחשבו על שילוב מוזיקלי בין טום וויטס לאוינגו בוינגו של דני אלפמן המהווים את הרקע למופע וודוויל הנע ונד ברחבי ארה"ב כשעל הנהגתו מנצחים האחים כהן במחווה לפליני. האחיות המחוברות הן למעשה אמנדה פאלמר מהדרזדן דולז (בדבר הטוב ביותר שאי פעם היתה מעורבת בו) ואלוף האקורדיון ונסיך האמריקנה המחתרתית ג'ייסון וובלי (גם הוא באלבום הטוב ביותר שלו זה שנים). ברגעים מסוימים מזכיר אפילו את אופרת הרוק של The need, גם הן – כמה מפתיע – מוושינגטון. הפרויקט רץ ומתגלגל לו כמה שנים כבר, כשחלק מהשירים בו הפכו כבר לקאלט הופעות. יחד עם גברים בינות חיות הדנים מהפוסט הקודם ניתן אפילו לדמיין בהנאה תפנית מוזיקלית אחרי העשור המחליא הקודם. אח, חלומות.....

צ'יינהוומן גם היא שאטנעז, לא ממש רחוק מהאחיות אוולין. במקרה זה קחו קורטוב ויסוצקי, שפכו לתוך כוס מלאה של גרייס ג'ונס בהפקה של טוקסידומון והכל באלבום מחווה לז'ק ברסנס כשהיה מורה בסדרה תהילה, רק שהילדים שם דכאוניים, אנטי-פוטוגניים ומסניפים גז מזגנים. אלבומה השני שונה מאד מהקודם ונוטש במודע את הפולק האמריקאי והולך מזרחה, לעבר הרי אורל. יש שקוראים לזה אפילו ניאו-פולק רוסי. אבל לאור העובדה שיש שקוראים לרג'ינה ספקטור פולק רוסי מלכתחילה, הרי שתיוג כזה הוא סומא בוודקה זולה במקרה הטוב ביותר.

ההייפ סביב מסנן הזהב נוצר בעיקר בגין סוללת רימקסים שהם עשו לכל מיני מרעין בישין, אולם ההייפ לא ממש מחזיק מים וקורס לתוך עצמו באלבום החדש שלהם. לפניכם הקטע היחיד שהזיז שערת שפם לעוזה:

החדש והבעייתי של לורה מרלינג (התייחסות לפני שני פוסטים) ממשיך לטרוד את מנוחתי אז הנה עוד קטע:

במאמר חדש טוענים חוקרים הולנדים כי אין הוכחה מדעית חותכת לנחיצותם של ניסויים בבעלי-חיים לצרכי מחקר רפואי. יתרה מזאת, החוקרים מראים בבירור כי ניסויים שנערכו בחיות והניבו תוצאות "מבטיחות" לא התרגמו להישגים פרמקולוגיים בבני-אדם. במקביל, צוות חוקרים סקוטי מדגים כיצד מניפולציות פוליטיות (שם מכובס לשקר מדעי ומדע מגויס) גורמות לכך שמאמרים אשר לכאורה מוכיחים כי תרופות ניסוייות אכן יעילות יתפרסמו בעוד שמאמרים הטוענים ההפך ידחו ולא יזכו לראות אור מסך ומגע נייר. בעיני עורכי כתבי עת התקדמות מדעית היא רק זו המתארת הצלחה בניסויים וכשלון אינו חלק מהמתודה המדעית. מעבר לעיוות המציאות ולהנצחת העוול והטבח הממוסד במינים אומללים אחרים, מדובר בכפירה בעקרון הבסיסי ביותר של מדע. כפי שאמרתי פעמים מספר בעבר: עוזה תצא במחולות תגיל ותדצה ביום בו חיות מעבדה יצאו לחופשי ויטלו נקמה בבהמות שהתעללו ושחטו בהן. אלו שינצלו יחטפו מכות רצח מאותם חוקרים שהקריירה שלהם ירדה לטמיון בגלל פוליטיקה ולא בגין שיקולים מקצועיים. ואז יהיה אפשר לערוך כמה ניסויים שרק בא לכם, וישירות על בני-אדם. זה הכי יעיל, בדוק ומוכח שיש.

van der Worp HB et al. 2010. Can animal models of disease reliably inform human studies? PLoS Medicine. 7(3): e1000245

Sena ES et al. 2010. Publication bias in reports of animal stroke studies leads to major overstatement of efficacy. PLoS Biology. 8 (3): e1000344

המין הבזוי והנקלה ביותר הוא המצליח ביותר

זו הפתעה מהזוית הכי קהה של העין: אנשים בינות חיות נשמעים כמו הכלאה בין החיפושיות, ראשים מדברים, XTC, פריימוס, קרדיאקס ושקרנים. נשמע בלתי אפשרי? אכן כך. ההרכב הדני הזה עושה מוזיקה שפשוט לא שומעים בכל שנה, לטוב ולרע. הקלות הבלתי נתפסת של השילוב בין הסגנונות הסותרים הללו נראית כל כך אורגנית וטבעית שאפילו האדון באנגל נשמע מאולץ לידה. בשונה מלהקות שבאופן מוצהר עושות אקספרימנטל, אב"ח עושים בראש ובראשונה פופ ועושים אותו מצוין. כשהם מתחילים לפזול, לסטות, לדלג ולזנק לצדדים ולמעלה ולמטה לוקח כמה וכמה תיבות עד שהמאזין מבין בכלל לאן גררו אותו כי נעים וחמים לו שם. אולי זו הוכחה לאמרה הפלקטית לפיה רצוי לדעת ללכת לפני שמנסים לרוץ: אם אתה רוצה לעשות ניסויים, אולי ייטב אם תדע לעשות את הדברים הבסיסים לפני כן (ואמרה זו, כמובן, מתנפצת לרסיסים אל מול דמותו הנישאת של סטיבן סטייפלטון, אבל זה סיפור אחר). כל הסיפור הופך למענין עוד יותר לאור ההצהרה שלהם שהם הולכים לבצע מהפכה בפופ הדני, הצהרה שגובתה מצד הקהל שצ'יפר את אלבום הבכורה שלהם מ-2007 בשהייה של חודש תמים בצמרת המצעד. אתם רואים מצב בו הגיישהנו השני יהיה שלאגר בארץ? עזבו שלאגר, אתם רואים אותם הופכים למלכי האינדי? ברור שלא, וכמה שזה עצוב.

ואם בדברים טובים עסקינן, מת'יו הרברט משחרר החודש את הראשון בטרילוגיית האחדים שלו שיצאו השנה. באלבום הזה הרברט עושה הכל לבד, דהיינו הוא בפעם הראשונה בחייו נוטל בלעדיות על שירה. הרברט הוא מסוג הכשרונות הבלתי נתפסים שגורמים לעוזה לשמוט לסת ולצעוק "כוס אמק! למה אני לא יכולה לעשות מוזיקה כזו". תוסיפו לכך יוצר עם אג'נדה פילוסופית ברורה ומוגדרת היטב לגבי מוזיקה ותפקידה בעולם ותבינו כי בפני גאונות חד-פעמית כזו צריך להרכין ראש בהכנעה ולשתות בשקיקה כל פרור מוזיקלי שהוא יטיח לעברנו. צפו לביקורת משתפכת נוספת לכשיצא האלבום. לא להאמין: שלושה אלבומים של הרברט בשנה. פיק דם בכל ארבע הברכיים!

The pack A.D. צמד הגאראז' מונקובר חוזר באלבום שני, מחוספס ומגורען כמו חופן חול בין השיניים. הצמד לקח את הדברים שהלכו טוב באלבום הראשון ושפך עליהם כמה גלונים נוספים של דיסטורשן ופאז. התוצאה עדיין לא מחזיקה אלבום שלם, אבל קטעים כמו Catch או They Know me אמורים להיות נר לרגליהן של הרבה להקות. לא ברור מה הם עושים בכלל בלייבל מינט כשברור שהם צריכים להדרים ולחתום ב-KRS. אה והן עוד צמד גאראז' נשי. לא מצאתי משהו מהחדש, אז הנה הקטע שהכי אהבתי מהקודם

אר. סטיבי מור הוא אחד היוצרים הכי פוריים בהיסטוריה של המוזיקה הקלה (אם לא הפורה שבהם), מור קם בבוקר ויש לו אלבום חדש, פשוט ככה. יש לו כמות בלתי נתפסת של חומרים לא מוקלטים כך שכל תעשית המוזיקה יכולה לקחת שנה שלמה של הפסקה, לתת לו להוציא את כל מה שיש לו ואף אחד לא ירגיש בהבדל בתפוקה. יחד עם זאת לא שמעתם עליו. למה? כי הוא מתבודד מטורף שמקליט בבית על מדיה נכחדת: רוב התוצרת שלו נמצאת על גבי קלטות ואני זוכר איזו התרגשות היתה בשנות השמונים ותחילת התשעים אם מישהו הצליח להביא לארץ משהו חדש של פס הייצור המוזיקלי לבית מור. בשנים האחרונות זוכה מור לעדנה מסוימת וגילוי מחדש וכעת, בדיעבד, קוראים לו גאון שהדקים את זמנו וכו' וכו' וכיוב'. עוזה תתן לכם לשפוט בעזרת קליפ חדש שהופק עבורו בשביל שיר מ-1976 (שנה טובה היתה)

ארנב הפסחא והקישקע מהקריה

Human skab אחראי במו ידיו הקטנות לאחד האלבומים המוזרים ביותר שיצאו אי פעם. טראביס רוברטס מחור נידח במדינת וושינגטון היה רק בן עשר כשהקליט את אלבומו השני. אבל להבדיל מוינה שלוש מאות שנה לפני כן, לא מדובר בגאון מוזיקלי בתהליכי נביטה, כי אם במופרע עם קבלות ונטול כל כשרון נגינה בעליל. יחד עם זאת, הקלטת הלוהטת (שיוצאת בימים אלו בהדפסה מחודשת) מעניינת הרבה יותר מסלונים הוינאים מבחינה תרבותית. ישנם רבדים בהם ניתן להתייחס לאלבום: עדות מוזיקלית לילדות היפראקטיבית נטולת ריטלין (דיווח מפי הסוס אודות ניפוץ חלונות קבוצתי שעלה יפה לאחר נסיונות רבים, תהיות על הסיבה מאחורי מותם של הדינוזאורים ודיווח על המילים האהובות עליו בתחרות האיות והמכות שחטף בעקבותיהן) המובילה את הזאטוט לחבוט על סירים ומחבתות, פסנתר לא מכוון, בקבוקים צעצועים, גיטרת שלושה מיתרים. האם זהו ביטוי אותנטי לעולמו ולפחדיו של ילד בן עשר בשלהי ממשל רייגן והמלחמה הקרה (ג'ון ווין, קרבות האבקות, שיר ארוך במיוחד על מוות מקרינה רדיואקטיבית ומניפסט הקורא להשמדת ברה"מ הם דוגמאות מתבקשות). האם עסקינן בפרץ דמיון ויצירתיות (מוגבלת אמנם) מקסימים אך בלתי שמיעים? הכל מתגמד לעומת ההגחכה המתבקשת של אלו שיגידו שאם זו מוזיקה אזי כל מי שמתייחס ברצינות לאלבום הזה שם עצמו לחוכא ואטלולא (הרי הילד בעצמו מנגן על כלים לא מכוונים ומעיד על עצמו שזה הכי טוב שהוא יכול לנגן. כשהאלבום יצא, מגזין ספין טען כי כך היה נשמע קפטן ביפהארט בגיל 10. העובדה שהילד הזה לא צמח להיות מוזיקאי אינה מעידה כלום (דברים רבים יכלו לקרות במהלך חייו שמנעו ממנו ללכת בכיוון של קריירה מוזיקלית), אבל אני בהחלט מעדיף כמה קטעים מהאלבום הזה על קטעים מהשמך הביפהארטי.

לורה מרלינג חוזרת ומעמידה עצמה למבחן האלבום השני. משימת ההערכה היתה קשה ודרשה האזנות מרובות, למעשה אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה לקח לי כל כך הרבה זמן לגבש דעה אודות אלבום, שכן מדובר באלבום מתעתע: הכשרון הגדול עדיין שם אבל האלבום לא משחזר את השיאים אליו נסק אלבום הבכורה, הוא חג לידם. נראה כי מרלינג בוחרת להתכנס לתוך מעין סטטוס קוו עלום של סינגר/סונגרייטרים שמונחה על ידי רוחו של ניק דרייק ופועלו של רובין היצ'קוק ומוותרת בדרך על המרחב שנטלה לעצמה באלבום הקודם. זו בחירה בעייתית במקרה של מישהי עם כשרון כזה והיא אכן משתלמת רק באופן מוגבל.

לורה אחרת, בריטית גם היא, היא לורה ויין והיא עושה את צעדיה הראשונים בקריירת הפאנק-סול כשהיא מנצחת על הרכב בריטי-הולנדי. מי לייקי!

הנוכחות האמריקאית המסיבית במהלך המלחמת העולם השניה סימנה את תחילתה של תהליך תרבותי בו המאחרים ספגו וספחו השפעות עצומות מהפולשים. במרוצת השנים – ושלא כגרמנים או הצרפתים - האיטלקים הפכו לשלוחה אמריקאית בה יש סצנות תרבותיות פעילות ביותר המושתתות על מקור אמריקאי: בקולנוע אלו המערבונים וסרטי הג'יאלו ואילו במוזיקה היו אלו הג'ז והאיטלו דיסקו. על התפר יושבות הלהקות שכתבו מוזיקה לסרטים הנ"ל, הידוע מביניהם הוא כמובן אניו מוריקונה. קליברו 35 הם הרכב בן זמננו שעושה הומאז' לאותה תקופה הן על ידי גרסאות כיסוי והן בחומרים חדשים. פאנק סמיך ועתיר אוירה עושים שמח.

שת"פ דביק בין דייויד ברן לבין פטבוי סלים שבפרויקט חדש ושאפתני (אלבום כפול) מגייסים המון זמרות מפורסמות ומצליחים לייצר מוזיקה שאפילו מעליות בבנין בו נערך האירוביזיון היו סוגרות את הדלת בפניהן בבעתה. נדמה כי הצמד שהכשרון התאדה ממנו יותר מהר מיוד מחומם תפר את בליל השירים הזה לרימייק של ספינת האהבה. אה, סליחה, מדובר באלבום קונספט על אימלדה מרקוס. וזה אמור להסביר את המעטפת המוזיקלית ואווירת הטראש/קאמפ? פחחח.... ועוד כשהם מתעלמים באלגנטיות מהעובדה שהיא ובעלה שדדו מיליארדי דולרים מקופת הפיליפינים. הרגעים הסבירים היחידים באלבום מגיעים מאותן נשים עתירות כשרון (נלי מקאיי, אליס ראסל, רוישין מרפי) שלוקחות את הקטעים שניתנו להן לכיוון הפורטה שלהן ויוצקות משקל סגולי לתוכם. צפו להיסטריה והייפ בבלוגים הקרובים למקום מגוריכם

כת למיטיבי לכת

אח, הקארמה הקוסמית. רק היללתי את מעללי החיפחופ התחתוני והנה נחת על אפרכסותיה הכתומות של עוזה אלבום נוסף שכזה, עם טוויסט. לא רק תחתוני, אלא כזה שקורץ במעיכת עפעפיים אגרסיבית למיינסטרים בהפוכה. ללא יכול יש הוקים קטלניים שדוחפים קדימה מילים חכמות ביותר שרצות מהנמוך לגבוה ומכניסות לכולם בלי יוצא מן הכלל. ויש גם אורחים עם כבוד (ראו קליפ).

אבל זה לא הסוף, שכן שיתוף הפעולה בין העריק מספר אחד לבין אסיד מספק גם הוא כמה רגעים איכותיים. אז הנה הם שוטחים את משנתם ומלכלכים על אחרים ויוצרים אוירה ממש לא נעימה שבגינה כדאי לכולכם להפסיק במיידי להיות חברים שלהם. זה הדבר הנכון לעשות

שיני הים הם הרכב בריטי אינסטרומנטלי שעושה פוסט-פסיכודליה (דהיינו שילוב של פסיכודליה ופוסט רוק, המצאתי הרגע). מזכירים מאד את התקופה המוקדמת של פינק פלויד, אחרי סיד בארט. איפי חדש בימים אלו (הקליפ משנה שעברה)

מרה לי מילר משתמשת בבוסקה בראון ככיסוי הלהקתי (והמאד נפוטיסטי) לתפוקה המוזיקלית שלה. כפי שיעיד הוידאו, הלהקה קמה ונופלת על הגברת מילר שמחזיקה את עצמה והסינגר-סונגרייטר שלה בקלילות עם או בלי להקה. היא נשמעת כמו גרסא רגועה ומפוכחת של שנון רייט המעולה. זה אחד הקטעים האהובים עלי מהחדש שיצא בתחילת החודש

בתחילת שנות השבעים החליט אורנט קולמן, אביו של הפרי ג'ז, לנסות את כוחו ב"זרם השלישי", אסכולה צעירה ששמה לה למטרה לחבר בין מוזיקה קלאסית (מודרנית כמובן) לבין ג'ז. הרבה קשיים נערמו בדרך אך ב-1972 הוא הוציא את שמי אמריקה, פרויקט עם הסימפונית של לונדון שעלה לו בדם רב, אך התוצאה הסופית שווה כל רגע.

אט-אט ארסנל הטיעונים של המצדדים בייחודו הביולוגי הגורף של האדם מהחיה הולך ומתפוגג לו. עם האצת חקר הקוגניציה בקרב בעלי-חיים אנו למדים חדשות לבקרים על כך שחיות שונות ומשונות מסוגלות לעשות דברים שאנו משוכנעים בבטחון שלם (וכותבים ספרים רבים על כך) שרק בני-אדם יכולים לעשות. ברוב המקרים השערות אלו הן מצוצות מהאצבע ולא עומדות במבחן ההגיון האבולוציוני הבסיסי ביותר ורק המעטות שבהן מחזיקות מים. מחקר חדש דנדש מנפץ עוד מיתוס, הפעם הטענה לפיה רק בני-אדם חולקים מזון באופן וולנטרי. צמד חוקרים חקר בפעם הראשונה התנהגות זו בקרב בונובו, מי שמוערך כסובלני מבין ארבעת קופי-העל. הם שמו שני קופים ללא קשר משפחתי בשני חדרים נפרדים ונתנו לאחד מהם אוכל. לקוף היתה האפשרות לצרוך הכל לבד או לגשת לחדר הסמוך ולשחרר את הקוף השני ולחלוק עמו פת לחם. אתם יכולים לנחש בעצמכם מה קרה.

Hare B & Kwetuenda S. 2010. Bonobos voluntarily share their own food with others. Current Biology. 20 (5): R230-R231

מחקר אמריקאי חדש יצא להשוות בין סוגי השיחות אותן מנהלים אנשים שמחים ואנשים שאינם שמחים. במשך ארבעה ימים הנבדקים ענדו מכשיר (בו עשו החוקרים כבר שימוש מחקרי ענף בעבר) המקליט קולות כל 12 דקות למשך חצי דקה. לשלל ההקלטות הללו האזינו החוקרים וסיווגו את השיחות לשיחות בטלות (סמול טוק) או לשיחות בעלות תוכן ממשי. במקביל הנבדקים מילאו שאלון שנועד לאבחן את אישיותם ומצב רוחם. החוקרים מדווחים כי האנשים השמחים ביותר מבלים 70 אחוזים יותר מהיממה בפטפוט עם אנשים אחרים ועשרים אחוזים פחות לבד לעומת הנבדקים בעצובים ביותר. יתרה מזאת, השמחים ניהלו פי שתיים יותר שיחות בעלות תוכן ושליש פחות שיחות סרק. מכאן מסיקים החוקרים כי חיים שמחים הם חיים בחברותא המעניקה תוכן אינטלקטואלי למלל אותו היא מייצרת.

Mehl MR et al. 2010. Eavesdropping on happiness: well-being is related to having less small talk and more substantive conversations. Psychological Science. (in press)

עוזה מתעבת פרסומאים. תקינות פוליטית היא ממנה והלאה ולכן בעליצות היא מגרגרת שמחיקתם של אלו מעל פני האדמה לא תגרום לאף אחד להזיל דמעה. במאמר העתיד להתפרסם בכתב העת הזניחJournal of Current Issues and Research in Advertising טוענים שנים עם כינור גדול כי ככל שהדיווחים החדשותיים מאזורי מלחמה גרפיים וקשים יותר כך צונחת הסבירות של צופים לזכור את הפרסומות ששודרו מיד לאחר מכן. הצמד הציג בפני כ-400 סטודנטים דיווחים חדשותיים בני חמש דקות מהמלחמה בעראק, לאחר מכן שתי פרסומות בנות חצי דקה ושוב חמש דקות של חדשות. את עוצמת הדיווחים תלו החוקרים בכמות הפיצוצים, הפצועים והגופות שנראו על גבי המסך. נבדקים שתמכו במלחמה זכרו את הפרסומות שהוקרנו לאחד דיווחים "רכים" בעוד שכל הנבדקים, ללא קשר לעמדה פוליטית, התקשו לזכור לאחר דיווחים קשים. הצמד, כמובן, לא מסתפק במלחמות, וטוען כי יש לבדוק בכלל את הסוגיה של תכנים מקטבים (דוגמת הפלות, התאבדויות וכו') ופרסומות, בכדי שניתן יהיה להבהיר למפרסמים שאין מה לחשוש מרכישת זמן אויר אחרי חדשות, כי הכל תלוי בעמדות פוליטיות. אכן, תמונות קשות... איזו דוגמא מאלפת לקפיטליזם מטורף כל כך שהוא כבר נוגס בישבנו הוא: מצד אחד הם מתחילים את המלחמות, מצד אחר הם חייבים להביא דיווחים פלסטיים יותר ויותר בכדי לעמוד בתחרות הרב-ערוצית ומצד שלישי הם חייבים להמשיך למכור, למכור ולמכור. כל כך הרבה קונפליקטים מונעים מהצרכנים להושיט יד לכיס העמוק. מה נעשה? אולי פשוט נכריח את כל הנטבחים להיות פוטוגניים מאד (יש לי מועמדים טובים, מי שמעונין) וללבוש חולצות עם לוגואים נבחרים? אפשר גם לבקש מנורה אפרון להנדס סצינות טבח והרס קלילות ליד קניונים ולהעניק למשפחות הנרצחים על המקום תווי קניה בתמורה לאספקת הניצבים הברוכה. טוב שיש את מי לפלח: את שוק הצרכנים מצד אחד ואת העראקים גופא מצד שני.

שלום עושים עם לום

תוצר של פסולת הם תוספת מבורכת לעולם ההארדקור, משתי סיבות. האחת פרוזאית (אפשר פאקינג להבין כל מילה שאדון סולן פולט) והשניה קונקרטית (מיזוג יעיל להפליא של מוזיקה ומילים דורבניות). פעימה נוספת ואות חיים מז'אנר שלא זוכה לייצר קול ייצוגי זה שנים ארוכות. יש ילדים שלא (או דווקא כן?) משתינים על פאריס (או פרז לצורך הענין) הילטון.

השקרנים חוזרים עם אלבום חדש ומשובח המשייט באלגנטיות על גבי מים סוערים בשלל סוגות: פסיכדליה, פאנק מוקדם ואז פוסט פאנק, עיבודים קאמריים ורוק בועט והכל בארומה בריטית שנוגדת את מוצאם. הקליפ שמתחת נראה כמו מחווה לאסיר והוא מצוין כמו השיר.

Liars "Scissor" from A Bruntel on Vimeo.

הקבקבים חוזרים אחורה בזמן ומציעים גרסת קנטרברי מודרנית. ההרכב הכלי הזה החליט אחרי ארבעה אלבומים לצרף שירות ולשם כך הם גייסו רשימה מכובדת של סולני דה נשיונל, סולנית יהלומי הנוצץ ביותר ואת אדון סופין סטיבנס. התוצאה היא ברוקית מוזיקלית וגותית באוירה. למרות כמה קטעים מבריקים לא עפתי על הדבר הזה, אבל על רקע היבול המחפיר באמת ששטף את אוזני בשבועיים האחרונים גם זה משהו (עקבו אחר שלל הלינקים בכדי לראות את כל ההופעה).

עוף החול והצב הם הרכב פוסט-רוק עם קצת קילומטראז' עליו והגרסא שלהם לז'אנר חורגת מהשדרה המרכזית שלו: הם קלילים בהרבה ויש להם נטיה לעשות שימוש תדיר בשירה. אין הדבר גורע מאיכותם, די להפך. למי שהסוגה זרה לו, יתכן וצמד החיות הללו ישמש ספתח ראוי. בימים אלו הם משיקים איפי חדש.

2010 נפתחה בבום אדיר ואיכותי של חיפחופ תחתוני. הנה דוגמא מאלפת:

נעימת הנושא שכתב פצצת הכשרון דני אלפמן (באנגל והשמשונים מוסרים ד"ש) לגרסא החדשה של טים ברטון לעליזה בארץ הפלאות מחזירה עטרה ליושנה:

חוקרים בריטים מספקים הוכחה ניסויית להיפותזת המלכה האדומה (אפרופו עליזה בארץ הפלאות), לפיה כי המנוע מאחורי אבולוציה אינו אדפטציות לשינויים סביבתיים מקומיים, כי אם אינטראקציה בין מינים בתלויים האחד ברעהו (קו-אבולוציה). ההיפותזה שפותחה בשנות השבעים גורסת כי בתוך מערכת היחסים בין שני מינים הקשורים זה בזה (חשבו על טפיל והמארח שלו או על פרח והמאביק שלו) שינויים אבולוציונים יתרחשו במין מסוים אך ורק בכדי לשמור על כשירות ביחס למינים האחרים אליהם הוא קשור. כך, אם מין אחד בקשר הזה משתנה גם האחר נדרש לשינוי ואם אין שינוי אז כל המינים במערכת ישמרו על סטטוס קוו. החוקרים ערכו סדרת ניסויים עם וירוסים על פני מאות דורות כשאלו אט-אט הפכו יעילים יותר ויותר בזיהום חיידקים. החוקרים מתארים מרוץ חימוש אינטנסיבי בו ידם של הוירוסים תמיד על העליונה: בכל פעם שהחיידק חשף אמצעי הגנה חדש, הוירוסים העלו את קצב השינוי שלהם וייצרו תגובת נגד (וזאת לעומת המצב השגרתי בו הם שמרו על קצב קבוע)

Paterson S et al. 2010. Antagonistic coevolution accelerates molecular evolution. Nature. 10.1038/nature08798