או.ילדים הם ללא ספק הרכב הניאו פוסט-פאנק הכי פוטוגני שתתקלו בו, עם סולן תמיר ביותר המתהדר בקול הכי קרוב אי-פעם למקור (דהיינו איאן קרטיס). בשנה שעברה הם הפגיזו עם קטע אדיר באיכותו ועכשיו הם משחררים סינגל ראשון ומשובח לפני אלבום חדש. הוא לא באיכותו הטרנסנדנטלית של הקודם, אבל עדיין מחזיק מים בריטים מלאי אפר וולקני
ארברוט הנורבגים מייצגים סוג שונה מאד של מטאל. הם מתרוצצים כעכברי מעבדה מסוממים על פני המבוך שקושר פאנק, נויז ובלק מטאל ולא נופלים ולו פעם אחת לאף אחת מהמלכודות של אחד מהזא'נרים הללו. המטאל בעשור האחרון התאפיין בשתי מגמות מרכזיות: האחת היא דגש פסיכוטי על כל הפן הטכני (נגינה והפקה כאחד) שבא במידה רבה על חשבון האיכויות המוזיקליות עצמן והשניה היא הקצנה של מגמות הרעש לשם הרעש מה שהביא לפריחתם של ז'אנרים מטופשים כמו גריינדקור וברוטל דת' מטאל. מעטות הלהקות שהצליחו לחמוק מהמדרון התלול הזה ולחצוב לעצמן נישה משלהם. רובן אכן העדיפו להחזיר עטרה ליושנה וזו הסיבה העומדת מאחורי תחיית הת'ראש, אבל אלו שמחפשים זן חדש של מטאל נאלצו בעיקר לרדת למחתרת בעשור האחרון. ארברוט נותנים סיבה טובה להגיח מהמחילות ומפיחים תקווה בגוויה הסרוחה והענקית הנקראת מטאל שנשטפה לחוף בעשור הקודם.
נשאר במטאל האירופי עם החדש של בכירת להקות המטאל האיטלקי, Ufomammut. אלבום אחד, חמש וריאציות על נושא, שפע דרונים, סלאדג' ודוגמא מצוינת לכיוון החיובי אליו הבלאק מטאל יכול ללכת.
אלו שמכירים את עוזה טוענים שהטעם שלה מונחה על ידי עקרון הקונטרה: אם יש יותר משני אנשים בעולם שאוהבים משהו היא מיד תפנה עורף, תניף זנב בבוז ותלך לחפש משהו שיהיה דומה אבל שאף אחד אחר לא מכיר. הבה אדגים: בשגעון הבלקן של השנים האחרונות השם הדומיננטי וכרטיס הביקור לחדשים בתחום הוא כמובן גוגול בורדלו. כאן נכנס המובן מאליו שבו עוזה מתוודה על כך שג"ב מעניינים אותה כמו מחית גזר שפג תוקפה. אבל עוזה מ-א-ד אוהבת פאנק בלקני ובשביל לקבל את סיפוקה היא פונה לשתי להקות בלבד: קיבות הגלויות האמריקאי הנקרא הלם תרבות והמרכז לחולי נפש האיטלקי של ג'צינטו קאנק. להבדיל מכל הבלקניסטים האחרים, הלהקות הללו לא רק שמבינות אלימות מהי ונותנים לה ביטוי מוזיקלי ראוי (במקרה של ג'צינטו מדובר בראסיות היישר לארובות העין) הם גם מתייחסים לצדדים הפחות רומנטיים של המוצא הבלקני שלהם. הרי בשורה התחתונה, החיבה למוזיקת עולם היא סוג של אדנותיות מהזן הבריטי של הפרא האציל. אז הם משתינים על כולם ואני נהנה מכל שניה. וזה למה:
מחקר נוירולוגי גרמני חדש טוען לחשיפתה של רשת עצבית לדחיית סיפוקים. בשנים האחרונות הולך וגובר העניין באופן בו חיות מקבלות החלטות כלכליות, דהיינו שיקולי איכות מול כמות תחת תנאים סביבתיים וחברתיים שונים. דחיית סיפוקים באה לידי ביטוי בשלל פרדיגמות ניסוייות בחקר התנהגותן הכלכליות של חיות והיא עצמה מורכבת מכמה וכמה אבני-בניין, הבולטות שבהן הן יכולת אומדן כמותי ומה שמכונה "מסע מנטלי בזמן". בכדי שחיה תעדיף תגמול מאוחר על פני תגמול מיידי עליה, כמובן, להיות מסוגלת לאמוד את גודלם של שני התגמולים וגם להבין את הקונספט של פעולה או התרחשות עתידית. המאמר מתאר סדרת ניסוי הדמאותfMRI שבוצעו במהלך משימה בה התבקשו נבדקים להחליט האם הם רוצים תגמול קטן ומיידי או תגמול מאוחר יותר וגדול יותר. החוקרים הציגו בפני הנבדקים עוגני-זמן שונים המתייחסים לאירועים אמיתיים המתוכננים להמשך סדר-היום של כל נבדק ונבדק. החוקרים מדווחים כי ככל שעוגנים אלו תפסו מקום נכבד יותר בתהליך קבלת ההחלטות, כך הנטיה להעדיך תגמול עתידי הלכה וגברה. ההדמאות העידו כי אזורי המוח שעבדו במרץ היו ה-AAC (מוכר כמעורב בהחלטות על תגמול) וההיפוקמפוס (זכרון ולמידה) וכי ככל שאלו הופעלו יותר, כך גברה ההעדפה לתגמולים מאוחרים יותר. בסך הכל, הממצאים מראים כי דמיון מוחשי (בעזרת עוגנים) יותר של העתיד גורר עמו צמצום בהתנהגות אימפולסיבית וראיה שקולה יותר של תוצאות עתידיות. עכשיו רק צריך להראות את אותו דבר בקרב חיות (מינוס ההדמאות כמובן, כי בבעלי חיים אי אפשר להשתמש בשיטות לא פולשניות) ובזה יסתם הגולל על עוד מיתוס מופרך לפיו רק בני-אדם יכולים לחזות את העתיד.
Peters J & Büchel C. 2010. Episodic future thinking reduces reward delay discounting through an enhancement of prefrontal-mediotemporal interactions. Neuron. 66 (1): 138
