לאן נעלמה הפרוזה במדע?

תזכורת: ביום ראשון הקרוב, ה-03.01.2010 בעל הבית חוגג יומולדת באופן המשובח ביותר שניתן להעלות על הדעת: צמד הופעות באוזןבר. את הערב תפתחנה הנזירות החסודות The aprons והוא ייסגר עם גאוני הדור גיישהנו. אורחים שונים יעלו עלי במות והלהקות יכסו האחת את רעותה. בין לבין אני אתקלט וכולם ישתו שיכר בעוז עדלאידע. דלתות ב-21:00.

בית הלל

ובית שמאי

הבנאים והקצבים מניחים מסד וטפחות אמריקנה באופן שונה מעמיתיהם למקצוע. לא מדובר במציאה גדולה (כמו רבות מלהקות פורטלנד, אורגון) אבל הקטע שפותח את האלבום מעולה.

בימים אלו מונחת על שולחנו של השר לאיכות הסביבה ההחלטה באם לסגור את חוות מזור או לא. לכו לכאן ותגבשו החלטה בעצמכם, ואולי אף תביעו את דעתכם באופן אישי בפני השר.

יונה אנקל יוצרת תחת השם הבלתי תרגים בעליל Siren on. היא מנסה להשתלב במסורת הצפון אירופאית של סינגר/סונגרייטריות עם אישיות מוזיקלית קשוחה המתרגמת לסוג של הארדקור (ע"ע פרידה היבונן, אן פיירלה), אבל בהצלחה חלקית בלבד. אנקל מתפזרת לטיפה יותר מדי כיווניים והשימוש באלקטרוניקה לעיתים קלישאתי. יחד עם זאת, בקטעים מסוימים הפוטנציאל נוצץ ומבטיח שביב תקווה לעתיד טוב יותר.

לכל החוששים בגין העלמותו של ערוץ ההוד וההדר הולמרק: הסירו דאגה מעל לוחות לבכם, שכן חלופה הולמת התגלתה בדמותו של סרטו החדש של ק. איסטווד – אינוויקטוס. מלודרמה עתירת סיסמאות ו-One liners, מטוגנת היטב בפירורי תקינות פוליטית ומעוטרת בהלקאה עצמית פוטוגנית שהפכה לטעם החודש בארה"ב. חודשי החורף הבאים לא יהיו יותר קרים, שכן החמימות המכרבלת העולה כאד מהבלו של סרט זה תעטוף אתכם בהרגשת פיל גוד אמיתית, כזו שרק ערוץ שגדל על כרטיסי ברכה יכול לייצר. מה לנו כי נלין על ערוץ כשעריץ קולנועי מספק לנו את הדור הבא? אם גומי הלעיסה הזה יוציא ממבקרים את אותם שירי הלל שגראן טורינו הגרוע לא פחות הוציא, סביר להניח שאכנס לעקה היפרגליקמית.

המרחק בין מדען לשרלטן הוא סטטיסטיקאי אחד

זה מה שקורה כששני ענקי ברייקור נפגשים. אבולה הוא כביר בז'אנר זה כמה שנים, אבל משתמש קצה הוא פשוט נפיל אלקטרוניקה חד-פעמי, לדעתי הגדול מכולם מאז אפקס. הוא מוכיח זאת כשהוא לוקח את הקטע של אבולה (דאבסטפ במקור) והופך אותו לתופת החשמלית הזו מבלי לפול ולו למלכודת אחת של הסוגה. משתמש הקצה מצליח בכל קטע ובכל אלבום שלו להשמע שונה לחלוטין והוא משתמש בברייקור בתור מעטפת רופפת בלבד, לחלוטין לא מחייבת. המאסטרפיס שלו עדיין בדרך, אבל כשהוא יגיע הוא ישנה את פני המוזיקה האלקטרונית לבלי הכר.

טריו הדאחקות הבריטי דולוקס יודע מתי אתם חוטאים בסתר. מזכיר את מאיה דוניץ.

אח, אח, hope dies last. יתכן ואקורד הסיום של השנה הוא ניצנו של שינוי? האם הקמפיין המוצלח (הבריטי, כמובן) להדחת תעשיית כוכבי האינסטנט החלולים והחלפתם באחד מהמנוני הרוק הגדולים של כל הזמנים מראה שקהל גדול לא מוכן לקחת יותר מקלחות זהובות. כשדני לא ירד לעומקה של חשיבות, נתתי לו את האנלוגיה הבאה: דמיינו ש-blank של הפלסטיק פיקוקס נבחר בתור שיר השנה של רשת ג' מול דואט של אייל גולן ומירי מסיקה בהפקה של יוני בלוך וצביקה פיק. מעבר לזה הקמפיין גם הצליח להביא לאיחוד שנראה בלתי אפשרי על פניו רק לפני שנה. ברור שלא מדובר באיחוד, אבל רייג' מראים שוב מה הדברים שחשובים להם באמת ולנו נותר רק להתענג על קורטוב התקווה שהחג הזה בזק.

אני, כהרגלי, חייב לקלקל: הרבה סיכומי "אינדי" שנה ברשת נותנים מקום של כבוד לקולדפליי. זה עוד בקטנה, אבל להכניס פנימה גם את הבלק אייד פיז? כנראה שאי אפשר לדבר על בון טון בלי עלבון.

מה שנכון נכון הוא משפט טאוטולוגי, אבל הוא לוקח כמו טיגריס והוא עוד מצטט להפליא את Immortal technique. מה אפשר עוד לבקש?

הגישה האנתרופוצנטרית המביכה הפושה בקרב חוקרי אבולוציה של קוגניציה גורסת כי בני האדם מיוחדים אין קץ ולכן, א-פריורית, לחיות לא יכול להיות שום דבר שדומה להתנהגות אנושית שלמה כלשהי. אחת מהסברות הללו היא שלחיות אין שפה, אלא אך ורק – במקרה הטוב – תקשורת חצי-מפותחת. אחת הטענות המרכיבות סברה זו היא שתקשורת כזו – ווקאלית או אחרת – הינה בלתי רלבנטית בעליל לחקר אבולוצית השפה האנושית, שכן חיות נעדרות כוונה בתקשורת שלהן וטווח הצלילים שלהן מוגבל. זו כמובן קשקשת. בהתחלה לא היו מספיק עדויות לתמוך בטיעון הפילוסופי מדוע עסקינן בקשקשת אולם עם השנים הלכו והתרבו המינים אשר הראו תקשורת ייעודית יעילה. מחקר חדש מוסיף לרשימה גם קופי קמפבל Cercopithecus campbelli)) ומגלה כי זכרים בוגרים עושים שימוש בשש קריאות רמות שונות והם מצליחים ליצור תחביר כך שכל קומבינציה מעבירה מסר אחר. הקריאות משמשות אותם בקונטקסט של חיפוש מזון, מגע עם קבוצות שכנות, סימני אזהרה ואיתור טורפים. אזהרה מפני טורפים אחראית לריבוי תחבירי, כך שרצפים שונים מעידים לא רק על סוג הטורף אלא גם אודות האופן בו הוא אותר.

Ouattara K et al. 2009. Campbell's monkeys concatenate vocalizations into context-specific call sequences. PNAS. 106 (51): 22026-22031

כפרלוד לסיכום השנה שיבוא מאוחר יותר, הנה רשימה קצרה אודות אותם הרכבים ויוצרים שהצליחו לשמח את עוזה עם 2-4 קטעים אבל כשלו לייצר אלבום מלא באותה רמה. כל הדברים הופיעו כבר במהלך השנה בבלוג אז פשוט חפשו אותם והאזינו להם אם בא לכם. שני קטעים טובים הגיעו מאלבומים של:

16, Adventures of Loki, B. Dolan, Busdriver, Electric six, The exploding boy, Eyedea & Abilities, Aviv Guedj, Haruko, Istari lasterfahrer, Mistabishi, Mos Def, Othon, Mike Patton, Pissuk rachav, Psychostick, The sea, Senser, Simon Slum, The sparks, Susanna and the magical orchestra, We were promised jetpacks, Emily Wells

שלושה קטעים ליקטתי מאלו:

Mando diao, Miss Platnum, Otep, She wants revenge, Steed lord, Switchfoot, Tactical thinking, Vuk

וצמד חמד זה הרשים עם ארבעה קטעים:

Sounds like violence, T-K.A.S.H.

וקר בברלין הולכים להפגיז שוחות, למוטט ביצורים ולהמטיר גשמי זעף ב-2010.

חלחולת חלולה מעבירה בי חלחלה

בטרם תתפוגג לה השנה תוכלו לבוא לשמוע את עוזה מייללת פעמיים בפרהסיה: יום שלישי ה-22.12 בסילון צפון החל מעשר בערב וביום רביעי, ה-30.12 (אותו מקום ואותה השעה) עם סט מיוחד המוקדש כל כולו ללחני 2009.

כמו כן, נא לסמן ביומנים את ה-25.12, ערב מחווה לקארדיקס באוזןבר כשבין נותני הכבוד נמצא את גיישהנו וטווסי החצות.

בשל העדרות ממושכת, הפוסט של היום יהיה קצת בלאגן, בדיוק כמו אופן הכנתו

אוהבים סרטי אימה? הנה מצאתם את המוזיקה המתאימה ביותר. היישר משבדיה מגיע אלינו הללו את השד המתעלה, הרכב אמביינט אפל שבאפלים, פורטל גותי לשדים ורוחות הנעים באיטיות כצללים עם משקולות רגליים.

ואפרופו סרטים: דוני דארקו הוא ללא צל של ספק אחד הסרטים הכי טובים של העשור (בגרסתו המקורית, לא גרסת הבמאי). הבלאגן שנקרא סיפורי סאות'לנד הוא די ההפך שלו וזו הסיבה בעטיה חששתי מהקופסא, אך הסירו חשש מלבכם! הטריילר לא קשור לסרט והאדון קלי מעניק חוויה בלתי נשכחת נוספת. אמנם נעדרת פה המקוריות והתנופה של דוני דארקו אבל לקלי בעליל יש אג'נדה והפעם הוא מקדם אותה היטב על ידי הצמדות לסיפור בסיסי יותר וגבולות ברורים יותר (בין הרבה דברים). איך הסרט הזה יושב על 6.6 ב-IMDB בעודhurt locker מקבל ביקורות משתפכות לא ברור לי לחלוטין.

מחשבה מוזיקלית זריזה לאור האישור בקריאה טרומית של איסור מכירת אלכוהול לאחר תשע בערב (מעבר לקביעה המתבקשת שלרס"ר חיים כץ ויתר אלו שהצביעו בעד אין באמת מוח אלא אסופת גנגליונים תקולים שמצליחים לייצר מספיק דופמין בשביל הפעולות המוטוריות הגסות ביותר בלבד): תקופת הפרוהיבישן בארה"ב של שנות העשרים היא ללא ספק אחד הגורמים המרכזים בעיצובה של המוזיקה הפופולרית. המקומות הלא-חוקיים בהם מכרו גנגסטרים שיכר תובלו גם בהופעות מוזיקליות של ענקי ג'ז ובלעדיהם הג'ז לא היה נראה כמו שהוא. אם גם בארץ ייווצר מצב דומה, נותר רק לקוות שמקומות מחתרתיים יידעו גם להעשיר את החוויה המרדנית במוזיקה עם אופי דומה ובכך להמריץ את זירת מוזיקת השולים בארץ. אולי אז יתנו לי לתקלט ברייקור? אינשאללללללללה!

זה הקטע הטוב ביותר מהחדש של מסיבת סול סלאבית:

השבוע ישבתי לי לתומי באחת ממזללות העיר ולידי שתי נקודות חן מלהגות בשאון. לפתע שמעתי אחת מרכלת באוזני השניה אודות תרנגולת אחרת ומאשימה אותי ב.... נחמדיזם. כן, כן... נחמדיזם. אין לי מושג איזה דוחן הללו רגילות לאכול אבל דיבור כזה הוא ללא ספק סוג של מגעיליזם. אני אכן מקווה ששלושים הוא העשרים החדש כי את העשרים הנוכחי אני די מתעב, אבל הכל בנחמדיזם.

והנה דוגמא מהממת לשימוש בכלים: במשך עשורים ארוכים היו משוכנעים חוקרים כי רק בני אדם עושים שימוש בכלים. כמובן שזה הופר, אולם הבון טון הוא להראות איך פרימאטים עושים זאת ובמקרים שכיחים פחות איך ציפורים עושות כך. מחקר חדש מגלה כי תמנון זעיר בחופי אינדונזיה בונה לעצמו בית בסגנון צב מקליפות קוקוס. הסרט מראה כיצד התמנון החתיך נושא את חצאי הקוקוס ממקום למקום, מתיישב באחד מהם ומכסה עצמו בשני. זו הוכחה מאלפת לכך שהידע ה"מדעי" שלנו אודות מיליוני המינים האחרים שחולקים עימנו את כדור הארץ מוגבל באופן אוטיסטי כמעט אך ורק לדברים עליהם אנו מוכנים לחשוב או לקבל א-פריורית. אין כל סיבה אמיתית להאמין שאין עוד מאות מינים, פשוטים עוד יותר, העושים שימוש בכלים, יש להם תקשורת מפותחת או יכולות קוגניטיביות מרשימות במישורים מסוימים.

והנה סול, רק בגרסתו המקורית, מבית היוצר של נעמי שלטון:

בדרך כלל אין לי חיבה עזה לגליץ', לבטח לא חדש, אבל אז נתקלתי בילדון הפולני העונה לשם פלק

גלקסיה בודדה כנראה רוצים להשאר כאלו, אם להסתמך על הסגפנות המאפיינת את חללם. יחד עם זאת, הם מפצים על כל חסכנות תוכן אינטרנטית במוזיקה שעשויה להשמע כמו פרשנות בריטית למפגש בין תהלוכת הלב השחור לארקייד פייר.

שולי מגיעים אלינו מסן פרנסיסקו והם הולכים על הקו הדק שבין פופ לרוק אבל מהצד הנסיוני שלו.

קיד קואלה לא נח על שמריו והפעם, אולי בהשפעת בוטס ריילי והשת"פ שלו עם טום מורלו מהשנה שעברה, הוא חובר לדיינומיט D ולפליטי Wolfmother ומביא את הרעש שלו לרוק/בלוז.

המיינסטרים טבוע בנו עמוק, כל כך עמוק שהוא מכה שורשים אבולוציוניים. חוקרים יפניים מדווחים כי שימפנז מוחתם בן חמישה חודשים הראה העדפה כבר בגיל זה לצלילים קונסוננטים על פני צלילים דיסוננטים. ממצאים אלו רק הולכים ועשירים את גוף הידע המצביע על כך ששורשי החיבה וההערכה שלנו למוזיקה – גם הם – נעוצים באבותינו המינים האחרים.

Sugimoto T et al. 2010. Preference for consonant music over dissonant music by an infant chimpanzee. Primates. 51 (1): 7-12

אם הגשם לא מגיע לבד (זה נכתב לפני יום ששי הגשום!), המוזיקה תעשה זאת עבורנו (תודה לסבתא של עוזה)

Rain Sound - Awesome video clips here

Whorethodox

לפני הכל, ידיעה משמחת עד כדי התקף אפילפטי: שתי הלהקות המקומיות האהובות ביותר על עוזה, גיישהנו והאייפרונז, חוברות להן יחד בכדי לחגוג יומולדת לאביה של עוזה. האירוע מרטיט האיברים יתרחש ב-3 בינואר 2010, באוזןבר החל מ-21:00. שתי הופעות מלאות (עם הפתעות) במחיר של הופעה בודדת. מעולם לא התקבצו להן כל כך הרבה סיבות טובות בערב אחד ובמקום אחד: הרוק הנושך בדיוק לייזר של גיישהנו עם הרוך והצמריריות של האייפרונז והכל בשביל לגרום לחתולה אחת לגרגר עד עלפון חושים.

וחזרה לענייני דיומא...

כמה, כמה הוכחות עוד צריכה אנגליה לייצר בשביל לבסס את מעמדה כמעצמת המוזיקה האמיתית היחידה? עשור שלם חב את כל גלגלי ההצלה שלו לילדיה המאותגרים דנטלית של המלכה והנה עוד דוגמא: קר בברלין עושים מה שלכאורה היה יה יז מוקדמים עשו. קראתי לא מזמן מישהו שטען שהסצינה הניו יורקית בתחילת העשור היא שהצילה את הרוק. פחחח... אם אתה כבר מעתיק מקודמיך, לפחות תעשה זאת היטב. YYY – לא טוב; קר בברלין – סוחף ומאלף. אלבום עדיין אין וגם לא קליפ, אבל כל מה שצריך זה שלושת הקטעים בחללם.

כבר חלקתי אתכם את תיאורית החורף שלי? מסיבה לא ברורה, בכל שנה ושנה, רוב האלבומים הטובים (באוזני עוזה) יוצאים בתקופה שבין ספטמבר לנובמבר. אולי בגלל שהם לרוב מגיעים ממדינות שבהן קר, אפור וגשום ואז בדיוק נוחת מזג האוויר שעולה בקנה אחד עם אופיים הטבעי? כל הסבר יהיה קשקוש ורק דרן בראון (ע"ע פוסט קודם) או פסיכולוג אבולוציוני (ראה המשך) יוכל לפתור סוגיה כבדת משקל זו.

לחלוטין שכחתי והזנחתי, אבל הגיעה העת סופסוף לתת כבוד והדר לסדרת הקונצרטים השנתית של הסדנא למוזיקה בת זמננו באוניברסיטת תל אביב בניהולו של ראובן סרוסי. מעטות הן ההזדמנויות לשמוע ביצועים חיים ליצירות קלאסיות מהרפטואר האדיר של המאה ה-20 בארץ וברוב המקרים הביצועים הם מתחת לכל ביקורת (בדגש על אנסמבל המאה ה-21 שמצליח להביך בכל פעם מחדש עם הגישה המזלזלת שלו). הסדנא למוזיקה בת זמננו היא נקודת אור לא רק בגלל התוכנית המרשימה אותה הם בונים, אלא בעיקר בגין ההתלהבות, החיוניות והמרץ אותם משקיעים הסטודנטים הצעירים, הניגשים לעבודות בכבוד הראוי להן ולא מחפפים כמו עמיתיהם אנשי המקצוע. ראובן סרוסי הוא מוזיקולוג בכל רמ"ח אבריו ויש לו הבנה מרשימה לא רק של מוזיקה אלא גם של תפקידה במארג התרבותי הרחב. הקונצרטים הללו מומלצים בחום!

ושבנו לפינתנו: מדוע יש לבוז באדיקות פנאטית לחרפה הנקראת פסיכולוגיה אבולוציונית. הנה נתקלתי לי השבוע במכתם המתיימר להיות מאמר מדעי (שאם הוא התקבל אין שום סיבה שקומיקס של דר' ספצ'מן לא יתקבל ל-NEJM) ובו הטענה הבאה: לדפוסי הקניות של גברים ונשים יש הסבר אבולוציוני! אני חייב לעצור כאן ולתת לכם להתעשת, לחזור חזרה לכסא ולהסדיר את הנשימה לאחר שזו נעתקה מכם בגין ההרעשה האקדמית המבריקה הזו. חוקר צעיר מאוניברסיטת מישיגן לקח את גוף הידע הנרחב מאד (ונעדר הקונצנזוס מיותר לציין) הקיים אודות מאפייני התנהגות של קהילות ציידים ולקטים והחליט להעתיקן לקניון בן ימינו בכדי להסביר הבלדים בכושר ההתמצאות במרחב ואיתור עצמים בין הזוויגים.הנה ציטוט מופלא מפי הסוס המסביר מדוע הוא לעולם לא יתרומם לרמה אינטלקטואלית גבוהה מזו של חיה זו: אחד מכותבי המאמר טוען כי השעטה הנקבית לעבר מרכזי קניות מיד עם הגיען לעיר חדשה בת הסבר אם מקבלים את הטענה כי תפקידן של נשים מלקטות הוא לאתר מייד מקורות מזון. אם כך, מדוע הן לא מאתרות מייד את המסעדות, הסופרמרקטים והפיצוציות? כי אוכל מעניין להן את תחתית הארנק אידיוט! כמו שאותך לא מעניין שיש נשים בשפע שלא מתנהגות כך ורק שטיפת מוח קפיטליסטית יצרה תרבות צריכה בתוכה נשים מרגישות טבעי לבזבז. אם תשאיר זכר בחנות כלי בניין גם הוא יאבד את הצפון והעשתונות. האם גם זה קודד בדנא שלנו במהלך תקופת האבן? עוד שני טיעונים מביסים מבית החרושת לקש וגבבה של מישיגן: א) תפקידן המסורתי של נשים בעבר היה ללקט צמחים ופטריות וזו מסביר מדוע הן עוברות על פני המדפים ולוקחות פריט אחר פריט, בצורה בדידה. יקחני האופל ברגע זה בסופת ברקים. ב) בעבר לקטות טובות פיתחו יכולת לזהות מזון טוב ובטוח לצריכה על פי צבע, ריח ומרקם והן גם ידעו מתי מאגרים ידלדלו או יחדשו עצמם. התרגום המודרני של יכולת זו הוא הכשרון של נשים לדעת מתי פריטים מסוימים יוצעו בסייל! איך מאמר כזה התקבל לפרסום בכל מגזין שאינו "בננה" ואיך אשפת אינטלקט כזו נמצאת על מסלול קביעות זו סוגיה שרק אורן זריף יכול לפתור. הוריד במצח שלי בעובי ארבעה צול כבר מעצבים...

Kruger DJ & Byker D. 2009. Evolved foraging psychology underlies sex differences in shopping experiences and behaviors. Journal of Social, Evolutionary, and Cultural Psychology.

חוקרים מאוניברסיטת דיוק מדווחים כי יש בידם הוכחה לקשר הדוק בין התפתחותה של היכולת המוזיקלית האנושית לבין הופעתה של השפה האנושית. במאמר אחד טוענים החוקרים כי ניתן לתאר דיבור שמח או עצוב על ידי שימוש בסולמות מינורים ומאז'וריים ובמאמר השני מועלת הסברה כי שני הסולמות השכיחים ביותר במהלך ההיסטוריה האנושית הם אלו המדמים בצורה המיטבית את הקול האנושי ולכן מוזיקה יעילה בגילום תחושות ורגשות. הטענה המרכזית של שני המחקרים היא שההערכה שלנו למוזיקה נובעת מהעובדה שהיא מדמה דיבור אנושי.

Gill KZ & Purves D. 2009. A biological rationale for musical scales. PLoS One. 4 (12): e8144

הקיפוד ששומר על חנות הסרגלים

וואו באהו"י רבתי. לאלבום כזה חיכיתי עוד משנות השבעים, אבל אני מקפיץ את הפיסטולטה, אז רגע. בממלכה המאוחדת יושבת לה אגודה (או כפי שבסימפסונז היא היתה נקראת: stone cutters) המתקראת הכופרים האנגלים ולבוס שכתביו הולידו את התנועה קוראים קנת' גרנט. היות וכמעט כל אדם נורמטיבי (או לפחות כל מי שלא קוראים לו דייויד טיבט) היה קורא לאדון גרנט פסיכי שהפנטהאוז שלו לא ממש מאוכלס, אצו רצו חברי האגודה להפיץ את משנתו הסדורה (אבל עם טוויסט, כי הברנש שנא רוק!). בעוד אנחנו נאלצים להסתפק בסלוגנים מגמגמים מטופשים המהללים את שמו ומקום לידתו של משיח פלוני, האגודה הזו החליטה לעשות אלבום! התוצאה, בדיוק כפי שהייתם מצפים מאנשים המתעסקים בתורת הנסתר, מגיה שחורה וצללים ארוכים, מהפנטת, אפלה, עטויה בתכריכי דרון ואמביינט כבדים ומרוצפת בטקסטים ברוחו של הבוס הכל יכול לבית גרנט. איזה רעיון כביר! לא הייתם מוכנים להיפרד מטריליוני דולרים בשביל לשמוע עיבוד מוזיקלי לתורתו של האברד רק בשביל לקרב לבבות לסיינטולוגיה? ברור שכן. וזה יותר טוב, כי זה גם בא במבטא בריטי, כמה עוד אפשר לבקש? באמת שאין לי מושג מי ומה עומדים מאחורי הפרויקט ומי מנגן שם, אבל תחשבו מה היה קורה אם אורן זריף היה מתעל את פרויקט רוטנברג שלו לתוך סונטת רוח הרפאים של טוקסידומון ונותן לדייויד טיבט לדקלם מיד לאחר צריכה של 200 גרם פטריות משובחות כשברקע מתנגן les maledictus sound ואז תבינו למה אני כולי רטט ופרכוסים. אלבומים כאלו הופכים נבירה בעשרות תקליטים מחפירים חדשים ביום למוצדקת. חיפשתי מקום שיעניק לכם טעימה או מצמוץ אך ללא הועיל. פשוט תצטרכו לסמוך עלי במקרה הזה (פעולה לא מומלצת בעליל...). ללא ספק אחד מאלבומי השנה שלי.

המלצה חמה כזו היא הזדמנות מצוינת לעוזה לספר למה היא כל כך סובלת מהמוזיקה היום. החלטתי לא לחכות עד לסיכום השנה, שכן אז אני מתכוון להבליט רק את הדברים הטובים שבכל זאת הצליחו להיווצר השנה. אז הנה הוא החור בגרוש שלי:

באותו אופן בו התבצעה לה בחרש ובאלגנטיות הקפיטליזציה של ההומופיליה בדמות המטרוסקסואל, כך גם הגיקופיליה התרגמה לה בעשור האחרון לקפיטליזציה של מונחים כמו "אינדי" ו"אלטרנטיב", כולם, ללא יוצא מן הכלל, עונים להגדרה המופלאה של ליסה סימפסון "rebellious in a conformist kinda way". מה שהתחיל כתנועה מוגבלת-רשת התפשט כהתפרצות אבולה הרסנית לעולם האמיתי עד כדי כך שהומצא תת-זא'נר ההולם בדיוק את הנוער והמוזיקה השלובים בו: mall emo. זבל בזרג רבתי. אם לסטר בנגז היה מעלה כלל על דעתו שביום מן הימים מורשתו תתקמט ביגון לתוך הרפש המתקרא ביקורת פיצ'פורק הוא היה חדל מעיסוקיו בו במקום ומתאבד בסטייג' דייב הראשון בהיסטוריה. כל כך הרבה בלוגרים מעודדים את קהל קוראיהם לראות את ההקשר הרחב של יותר של המוזיקה (מטרה נעלה ללא ספק), בלי לראות בכלל שהם שבויים בנקודה כה זעירה, שרק נוכחותה בחלל הוירטואלי מתעתעת בהם וגורמת להם לחשוב שהעולם במלואו פרוש בפניהם. מחקרים אינספור מעידים בבירור כי העושר של האינטרנט גרם לרוב המוחץ של המשתמשים לצמצם באופן חמור את הפרספקטיבה שלהם, להתכדרר לתוך קהילה מונוליתית ואוטרקית בתהליך של פידבק חיובי. כמו תמיד, מעטים הם אלו המנצלים את הרשת באופן מרחיב דעת ואופקים. זו לא חוכמה למצוא עוד ועוד אתרים שמראים לך בדיוק את אותם דברים (סרטים, מוזיקה, ספרים, ברברת ועוד) שאתה אוהב מלכתחילה רק לא ידעת שאתה מכיר. תרבות השיבוט הוירטואלי היא זו העומדת מאחורי ההצלחה המסחררת של האינדי גיק-שיק ונקודת האור היחידה בשלב זה היא שעכשיו אנחנו עדיין בשלב האקספוננציאלי של התפשטותה. אולי לכשנגיע לפלטו דברים ישתנו קצת.

כאשר בוחנים את המוזיקה הפופולרית של ימינו בהקשר תרבותי רחב אפשר למצוא את מנגנון הכלים השלובים בעזרתו היא הדרדרה למרבצה הנוכחי במעמקי המאפליה: זה מתחיל בטכנולוגיה זולה וזמינה היוצרת מצב בו כל אחד, בכל מקום ובכל רגע נתון יכול ל"יצור" מוצר (אומנות זה בוודאי לא) באיכות טכנית גבוהה ולהפיצו בשניות לאחד מאותם מעגלי חדש-מוכר. יוצר שכזה יכול להיות סמוך ובטוח שדור 140 התווים, בו מהירות חשובה עשרות מונים מאיכות לא יהיה ביקורתי יתר על המידה שכן לעצור ולחשוב זה משהו שמבנה המוח של יונקי הרשת כבר לא מסוגל לעשות. יוצר שכזה, באופן לחלוטין לא מודע, מתגלגל בשלוותא על פסים שהניחה ומניחה גלובליזציה המייצרת הומוגניזציה, דהיינו הרחבת מעגל החדש-המוכר בטור גיאומטרי. היות ועסקינן במנגנון שוק חופשי, כוחות השוק החדש הכניעו, לצהלת המונים צמאים לדם שלא באמת היה שם מלכתחילה, את מנגנון הבקרה הכמעט בלעדי של ימים עברו: חברות התקליטים. אז אולי זה הזמן להזכיר שמעבר להיותן תאגידים צמאי-דם ועריציים, חברות התקליטים היוו מנגנון סינון יעיל ביותר והן הציבו רף כניסה מסוים (אפשר להתווכח עד צאת החמה אודות מאפייניו של רף זה) לתעשית המוזיקה. גם לייבלים קטנטנים ביצעו סינון וכך גם תעשית השוליים עברה רגולציה ברמה הבסיסית ביותר. היום אין שום מנגנון שכזה ובעוד הרוב בוחר לראות את הצד החיובי שבזה (הפצה ישירה נטולת מתווכים) אני רואה גם את התוצאות השליליות הנובעות מהעדר זה.

ברור שלכל כלל יש את היוצא מן הכלל, אבל זו לא חוכמה למצוא את בעל העין האחת בממלכת העיוורים. תמיד היו ולעולם יהיו אנשים מוכשרים עם כשרון מוזיקלי אמיתי שימשיכו ליצור מוזיקה איכותית, מרגשת, בעלת עומק ואחריות, כזו המודעת להיסטוריה ומביטה לעתיד או סתם איכותית ללא פשרות. הבעיה היום היא שבתוך אוקיינוס המדמנה הסובב אותם, ריכוזם הופך כמעט להומיאופתי ולכן לבלתי יעיל בעליל (במונחים קונבנציונלים כמובן...). ובהקבלה תנ"כית, חמישים צדיקים יכולים להציל אולי את סדום ועמורה אבל הם לבטח לא ישנו את אופיין.

השבוע הכיר לי קולגה את דרן בראון, מתעתע מוח בריטי מאלף ברמות אינטרגלקטיות. ואם אתם שואלים את עצמכם מה הקשר ולמה הלינק מופיע פה, פשוט תצפו ונראה לי שבסוף תבינו מה הקשר...