ערוגנג'ה

בפוסט שעבר כתבה עוזה אודות החדש של הספרים והזכירה את ההורים שאפשרו את קיומה של הלהקה הזו. אז הנה בא גיטר, הילד הסורר, או יותר נכון הילד המועדף, שכן הוא קרוב יותר ברוחו לנגטיבלנד, ומראה מלאכת קאט-פייסט מוטרפת מה היא. תהנו!

הנה עוד דוגמא לכשרון המפעים של אלו בלק, ללא ספק אחד מצמד אלבומי השנה שלי עד כה (מי שלא ירכוש אותו בצאתו בספטמבר אינו בן תרבות!), המושיע המיוחל של הסול, נביא בעירו, גאון דור אמיתי. כאן הוא מוקיר תודה לסם קוק, נפיל מתור הזהב של הסוגה, ז'אנר שמאז שנות השבעים לא מצא לעצמו שגריר בקליבר של בלק

לגיונר צעיר הם מעין סופר גרופ (גורדון מוקס מבלוק פארטי, פול מאלן מ-yourcodenameis:milo, ו-וויליאם באוורמן מ-I was a cub scout). חיית גיטרות נשכנית בדיוק כפי שעוזה ומקלוסקי אוהבים.

דאבסטפ זה איכס, בדיוק כמו כל ז'אנר שמחייב את הפועלים בו להצמד בפנאטיות לנוסחאות שחוקות (מי אמר מטאל ולא קיבל?), אבל הוא משמח הרבה זאטוטים ומרחיק אותם מגז מזגנים, פורנו תמסחים, בנית משפטים עם יותר מארבע מילים או כל דבר אחר שהילדים היום עושים כדי לא להשתעמם. הדברים המעניינים (לפחות עם הפוטנציאל לעניין) מגיעים כשמישהו מחליט שנוסחאות זה לגייז ושהרבה יותר נחמד לעשות קרבות של נוסחאות מז'אנרים שונים. אנדיוזר הגאון החשמלי עשה זאת קצת מצד הברייקור והנה מגיע הממוגג בר המינן. הוא נשמע כמו קומביין שגרס הרגע מסיבת דאבסטפ שלמה ומבטנו עולות זעקות השבר ומר גורלם של ההוללים האומללים. תחשבו בכיוון של איטל-טק המוקדם (מאד, לפני עידן הדאבסטפ שלו) ותוסיפו לזה אגרסיות לודיסטיות ותהיו בכיוון.

בשנים האחרונות ישנו דיון ער מאד בביולוגיה (תיאורטית וניסויית כאחד) סביב ההגדרה של מין. מהו בעצם הופך

קבוצה של פרטים למין נפרד ונבדל משאר הפרטים. לכשעצמו זהו דיון עתיק יומין, אולם הדיון הנוכחי פורץ לחלוטין את גבולות הפרט ומעלה את הרעיון שמארג החיים כפי שאנו מכירים אותו אינו בר-מיון ליחידות דיסקרטיות ויש לראותו כמעין שזירה דינמית של מינים רבים האחד בשני. התיאוריות החדשות מניחות בבסיסן, כי מינים (בהגדרה הנוכחית שלהם) זקוקים באופן קריטי ובסיסי לפעילותם או לנוכחותם של מינים אחרים בלשבים שונים של מחזור חייהם בשביל לשרוד בכלל. דהיינו, ישנם מינים אשר פעילותם וגופם גרידא אינו מספיק לשרידותם והם חייבים שמינים אחרים יעזרו להם. לתופעה הזו קוראים סימביונטים: מינים הכרוכים זה בזה באופן אינטימי והכרחי. מחקרים רבים שנערכו בשנים האחרונות הדגימו כי מינים רבים הם סימביונטים זה לזה והדוגמא הקרובה ביותר לבית היא הפאונה הבקטריאלית השוכנת לה במעים שלנו: ללא פעילותם של חיידקים אלו, לא היינו מסוגלים להתמודד לא עם מרכיבים מסוימים בתזונה שלנו ולא עם פעילותם של פתוגנים בתוך המעי. אבל בטבע ישנן דוגמאות מרשימות ואקזוטיות בהרבה. במאמר חדש שהתפרסם ב-Science מתארים חוקרים אמריקאים מקרה שכזה. כאשר הזבוב Drosophila neotestacea מוטפל על ידי נמטודה הוא הופך לעקר. זה כלל לא נעים לזבוב אבל לעזרתו נחלצים לעיתים שני מיני חיידקים: וולבכיה וספירופלזמה. המחקר מראה כי אם אמא זבובה נגועה גם בחיידקים הללו, הרי שהנמטודה לא מסוגלת להזיק לה יותר. יתרה מזאת, אמא דובבה מעבירה את החברים החידקיים שלה לצאצאיה. המחקר החדש מראה כי בתחילת שנות השמונים רק עשרה אחוזים מהזבובים היו נגועים בחיידקים הטובים, בעוד שב-2008 כבר 80 אחוזים (!!) מהם נשאו אותם. דהיינו, לפנינו עדות למהלך אבולוציוני מהיר ביותר אשר מתבצע על ידי סימביוזיס: ללא החיידקים הזבוב לא יכול להתרבות כל שהחיידיקם הם למעשה חלק אינטגרלי ממחזור חייו של הזבוב הזה ואי אפשר, הלכה למעשה, לחשוב על המין הזה אך ורק בגבולות הזבוב בלבד, שכן אין לו זכות קיום בהעדר החיידקים. כמו כן, זו דוגמא מאלפת נוספת לעובדה שתורשה אינה רק גנים ומנגנוני הורשה הם רבים וטובים, חלק ניכר מהם כלל לא ברמת הגן וגם לא ברמת הכרומוזום.

Jaenike J et al. 2010. Adaptation via symbiosis: recent spread of a Drosophila defensive symbiont. Science. 329 (5988): 212-215

Jaenike J et al. 2010. Association between Wolbachia and Spiroplasma within Drosophila neotestacea: an emerging symbiotic mutualism? Molecular Ecology. 19 (2): 414-425

פיקת הברך שבור תשבר

והנה עוד אלבום, תריסר צול למען האמת, שיגיע בלי צל של ספק לרשימת סיכום השנה. ANBB הוא שיתוף הפעולה המפתיע באיכותו בין בליקסה ברגלד (מתהילת בתים חדשים מטים לפול) לבין אשף האלקטרוניקה אלבה נוטו (קרסטן ניקולאי) בלייבל שלו רסטר נוטון (שבעל הבית השני בו, פרנק ברטשניידר, הוציא גם הוא אלבום לא רע בכלל לפני כחודשיים). מפגש בין שני ענקים, אנשים שהותירו חותם בל ימחה בתחומם, הוא תמיד בעייתי: שאלות של אגו, כיווני יצירה, וכו'. במקרה שלפנינו שני הגרמנים הללו ממשיכים לעשות כל אחד את מה שהוא טוב בו ופשוט משלימים האחד את השני באופן הרמוני (או דיסהרמוני במקרה הזה) וקולע. הקול של ברגלד נישא לו אל-על על גבי התדרים ההיפנוטיים של ניקולאי ואז צולל מטה מטה חבוי בינות מסכי אוסילציות. מסוג חוויות ההאזנה שהן הרבה מעבר למוזיקה עצמה, אלו שההנאה מהן שאובה באווירה אותה הן יוצרות.

האם Wildbirds & peacedrums הם גרסת שנות העשרה למתים יכולים לפזז? הם לפחות נסיון: צמד של גבר ואשה, מוזיקה עם אלמנטים פולקיים (שלא לומר פגאנים), סולנית עם קול ייחודי ונטיה חזקה מאד הן למלודרמה והן לאקספרימנטל והכי חשוב, איך אפשר לכתוב שיר כל כך מפעים בגאוניותו ולהטמינו בתוך אלבום עשר רמות מתחת? חד-משמעית, זו יציאה של פעם בחיים.

די הרבה אנשים (הכל יחסית כמובן) המתינו לחדש של הספרים והנה הוא נחת על המדפים והוא מתגמל ביד רחבה. ההרכב האמריקאי הזה חייב את קיומו לפורצי הדרך נגטיבלנד ולממשיכיהם המוכשרים לא פחות אנשים כמונו (שהוציאו חדש גם הם החודש), אבל הם לא מופרעים ותזזיתיים כמו הקודמים והחליטו לתת מקום של כבוד הן לביט והן למלודיות פופיות בתוך עיסת הקולאז' הסמיכה והדביקה שלהם. ספוקן וורד, כמות ציטוטים מהתרבות הפופולרית שיכולה להכניע נושאת מטוסים ואשכרה מוזיקה שתחובה לה בינות דש הבגד ומכפלות הז'קט. יופי של אלבום, יתכן אפילו שהטוב ביותר שלהם.

איך זה חמק מעיניה הבוחנות של עוזה? הרי זה נתפר בדיוק למידותיה: היפ הופ אבולוציה! כל כך מתבקש. אז הנה

בא הברנש הקנדי בבה ברינקמן (WTF?) והוכיח שגיקים (לא מהסוג המתכנת) יכולים לנצל את הידע שלהם ולהניח אותו על ביט. אם נניח לרגע בצד את העובדה שגם הוא מסתכל על האשפה היהירה והרעשנית לבית דוקינס כאלוהים, אז הרי שלפנינו אשכרה תיאור די נאמן של התיאוריה האבולוציונית. רבאק, אפילו בכתבי עת מדעיים כותבים עליו.

אנדריה טריאנה מוכרת בעיקר בזכות תרומת מיתרי הקול שלה לאחרון של בונובו, אבל הנה היא מגיחה בכוחות עצמה לעולם. ניאו-סול בהפקה נוצצת ומלוטשת והמתנה לאלבום השלם

נער ודוב הם הרכב פופ קאמרי אוסטרלי חביב שלא משחק משחקים מטופשים כמו הפליט פוקסס. בלי חרטטת הרמוניות מרובבות ששואבות מהביץ' בויז או כל יומרה פומפוזית אחרת. מלודיות מדודות ויעילות וגמרנו סיפור.

אין זה סוד שעוזה משוגעת על ברייקור. הבעיה היא שהז'אנר שחרר מעט מאד אלבומים ראויים אפילו לאזכור בשנה החולפת. אז הנה בא הכסחן הבריטי ליידיסקרייפר וסוגר את הפינה. אלימות גרידא, הן בביטים המטורפים שלו והן בשימוש הבוטה בכל דבר שמריח מפאוור קורדס. חצי שיר והרחבות בארץ מתרוקנות.

כולם אוהבים לדבר על שקיעות, רומנטיקנים ורואי שחורות כאחד

עוזה כבר השתפכה ושפכה דליי חלב ודמע רבים על הגאונות של הסינגל האחרון של אלו בלק. בימים אלו דלף האלבום המלא (למרות שבאתר הלייבל מיהרו לטעון כי האלבום לא מוכן עדיין) ואת כל הסופרלטיבים ניתן כעת להרחיב לתריסר קטעים. מאז הענקים של שנות השישים והשבעים לא נראה במחוזותינו אלבום סול כה מרשים. תחשבו על מרווין גיי בלי חנחוני חדר המיטות פוגש את דמעות לפחדים בהפקה של זרעי האהבה. עיבודים קלאסיים ומהודקים, טקסטים חברתיים ופוליטיים חבוקים בכריך של סול כה עמוק, חם ומחבק שארבע פיקות הברך קורסות להן בו זמנית. זה אלבום עם אופי יאנוסי מובהק: רגליו נטועות עמוק בסיקסטיז – סגנונית וטקסטואלית – והוא מביט קדימה לא כל כך מבחינת ההפקה, אלא מתוך ראית עולם שמזהה סוג של מצוקה חברתית המהדהדת את שארע לפני חמישה עשורים ומאתרת את הרלבנטיות של האמירה התרבותית הזו לימינו אנו. זה בדיוק מאותם מקרים נדירים בהם המילים והמסר הופכים לערך מוסף המעשיר ומשלים את המוזיקה. לרוב עוזה משתינה על מלל: נתכנסו כאן לחגוג מוזיקה ולחנים ולא מילים. אם עוזה רוצה טקסטים היא תקרא ספרים. אבל אחת לכמה ירחים, צונחות לחיקה הקשיש דוגמאות מופלאות שמשלבות את השניים באופן שרק מקדם אותם למקומות אליהם לא היו יכולים להגיע לבד. בוב דילן היה הראשון לחרב את המוזיקה באופן זה ומאז נזרקו לה למוזיקה הפופולרית אי אלו גלגלי הצלה מל"ו צדיקים שהושיעונו מהשטפון שדילן יצר. לו רק ניתן היה לפרק את התאים והמולקולות המרכיבים את האדון צימרמן ולהרכיב ממנו עוד אלו בלאקים....

צבא סוכר הם הרכב רוק אוסטרלי שהנביט את אלבום הבכורה שלו בשנה שעברה. שני קטעים מתוכו טומנים בחובם הבטחה, וזה שלפניכם הוא הטוב מביניהם, וטוב באופן אבסולוטי.

מערבון בר-מינן הוא ברנש אמריקאי המקליט בגרמניה. הוא עושה פולק נסיוני עתיר כינורות אבל הייחוד בסאונד מגיע מכיוון הקולות. או שהוא שר בפלצטו סריסי חודר שריון או שהוא זוחל בבריטון לאה ויגע עד כי נדמה שקולו מגיח מגרמופון שעדיין עובד על 16 סל"ד.

ומשהו שונה לגמרי. מהצד היענו-אסתטי של האינדי, ולבטח הצד היותר מסחרי ומאאאגניב שלו, עומדות The like. למעשה אין שום מצב בעולם שהלהקה הזו עונה לאיזושהי הגדרה של אלטרנטיב, אבל כך הן משווקות (בדגש על משווקות). בכל מקרה, רצח הגורל, והשיר החביב הזה השתרבב לו לתוך אלבומן החדש. הן נראות כאילו הרגע הן יצאו מסרט של ראס מאייר, עובדה שנראה שמוסיפה להן אפיל במסדרונות יודעי דבר. פופ שכבר בסיקטיז היה מיינסטרים, אבל למי אכפת , זה מוצלח.

צמחונים בעד קניבליזם

זניה בליאייבה עושה מינימל אלקטרו אפלולי יעיל להפליא ובצורה מפתיעה. אין פה שום דבר שלא שמענו קודם, אבל החבילה שהגברת מציעה פשוט עולה עשרות מונים על זו של המתחרים (בדגש על אלן אליין המשמימה המתהדרת בחדש בימים אלו גם כן). מזכירה מאד בקולה ובהגשה את אנימה, גרמניה אחרת, רק עשר שנים לפי כן.

כל הזדמנות להשמיע את האלבום האחרון של מסורב היא ברכה. הפעם עסקינן בהדפסה מחודשת של The shape of punk to come, אלבום המופת שלהם מ-1998 שהראה איך אפשר לעשות אקספרימנטל פאנק בלי לפגוע ולו במיליגרם במהות הבסיסית. כל הקריירה הקצרה שלהם היתה סתמית לחלוטין, איפי אחרי איפי של פאנק/ת'ראש זניח ומשמים ואז השבדים האלה עשו מעשה נדיר ובשירת הברבור שלהם לקחו ז'אנר לעוס לעייפה ועתיר מניירות (תרבותיות ומוזיקליות כאחד) ופשוט הגדירו אותו מחדש: הם נראים כמו בריטפופ, הקטעים הרבה מעל חמש דקות, קאטים של ג'אז, אלקטרוניקה, ספוקן וורד והכל בתוך סופר הארדקור. אה.... ועל הדרך הם הספיקו גם לייצר המנון אחד (ראו קליפ למטה). ייתכן שהם אפילו היו יכולים להתניע מהפכה של ממש בסאונד של הפאנק, אבל השילוב בין ההיסטוריה העלובה שלהם והעובדה שבדיוק אז החל לבצבץ הנו-מטאל (תודה לך פרד דרסט) מנעו זאת.... מאסטרפיס של ממש.

אלבום חדש של עיר האיילים הוא תמיד סיבה למסיבה. הרכב האלט. קאנטרי הזה נשען על קולה הייחודי והמרגש של רנה לוביו ועל עיבודי פופ מדויקים. להבדיל מפוורטו מוורטו זצ"ל (ע"ע פוסט קודם) האיילים לא מתהדרים בכמויות נכבדות של רוק, והם משתדלים לשמור על הקונספט פשוט ומדויק. יש להם כשרון חריג בכתיבת מלודיות וכשזה עובד, כמו באלבום המעולה שלהם מ-2000, אז אין להם תחרות בז'אנר. האלבום החדש רחוק מהרמה של אותו אלבום מלפני עשור, אבל ניצוצות הכשרון אכן שם ואם זה יהא הצוהר שלכם להכרות עמם, דיינו.

מטמוס הם הרכב בעייתי. אין כל ספק שהם מוכשרים בטירוף אבל הכל בא באריזה אינטלקטואלית מדי. לפעמים הם נותנים לזה להכביד בצורה מעיקה על המוזיקה ולפעמים, ברגעי גאונות אמיתיים, הם יודעים למזג בין לב ושכילה באופן שמעטים אחרים מסוגלים לו. הרעיונות שלהם תמיד מקוריים והביצוע ללא רבב. בראיה הזו הם הגרסא האמריקאית של מת'יו הרברט. האלבום החדש שלהם הוא שיתוף פעולה עם רביעית ההקשה הניו-יורקיתSo percussion, מה שאומר שהם חוזרים לשים דגש על הביט. שילוב בין המחשבים עתירי העוצמה של מטמוס לבין הנגינה החיה של הנקשנים באוירה מינימליסטית ועוכרת שלוה כפי שרק מטמוס יודעים לייצר.

ואחרי כל הקרחצוצים, שיר פשוט (ו)מצוין. ז"ל

צואת סוסים נשארת יותר זמן מהדים ברחובות

אני חורג ממנהגי בקודש ומעקרון שהבטחתי שלא אפרו ועכשיו פוליטיקה מחליפה מוזיקה.

שני דברים מעניינים קרו אמש, האחד חשוב משמעותית מהשני, אך הא בהא תליא.

ישבתי אמש על המדשאה הזערורית בואכה בתי המשפט, משקיף על רחבת המוזיאון. הגענו לשם לפני קהל הצועדים, מזג האוויר היה נעים מאד, כלבת בוקסר לבנה יפהפיה באה לדבר איתנו, ורחבת המוזיאון הוכתמה בקומץ האנשים שבאו להפגנה. לפתע הבנתי שאני צופה ברגע נדיר, מהסוג שלא מגיע אפילו פעם בדור: מולי עומדת במה ועליה מוצג מותה של המודרנה. לא גסיסתה, שכן המאה העשרים דאגה לעשות את זה בעצמה. מוות. נשימה אחרונה. על הבמה הקטנה והמוגברת יתר על המידה נחה גוויה צפודה וכחושה, כלואה בריגור מורטיס לא אסתטי והביטה בקומץ האנשים שטעו במהות הצגתה קבל עם ועדה כהפגנת כוח או חגיגה של המשך חייה. זהו עצב פרטי לחלוטין (כי מן הסתם הוא לא נחלתם של רבים עוד), והוא גם לא אמירה שיפוטית או ביקורתית. על הבמה נשאה מישהי צעירה נאום מטומטם ומכעיס בו היא טענה ששמאלנים הם אזרחים טובים יותר מכל אחד אחר. כשהמשפט הזה נאמר ידעתי שכל הערכים שגדלתי עליהם נרמסו, נחבטו, בותרו ופוזרו לארבע כנפי הרוח. למודרנה (או הגרסא הפסאודו עדכנית שלה: הליברליות, נאו-סוציאליזם או כל עיוות אחר של הרעיונות הבסיסיים הללו) אין מונופול על המתכון לחיים נכונים, אבל היא הצו המוסרי עליו אני גדלתי וחונכתי, והיא המודל (הלוקה בחסר) שהייתי רוצה שיהא מיושם במדינה בה אני חי. אבל צוק העיתים אינו מצע עשיר לפלורליזם רעיוני ולאידיאות פייסניות (שוב, עיוותים בפרשנות של עקרונות המודרנה גרמו לכמה ממופעי ה"פייסנות" הבולטים של המאה שעברה) והוא מעודד רק התחייבות פנאטית, כמעט דתית לקצוות. אז כן, צירוף מקרים נדיר ומזעזע הוביל אותנו לנקודה הנוראית הזו בזמן ובמרחב בה אנו נמצאים, אבל גם זה יעבור תודות לאופיו הליניארי העיקש של ממד הזמן. העולם שעליו גדלתי ושאת הטוב שבו העדפתי על פני אחרים כנראה כבר לא יזכה לסיבוב שני. וזה מוביל אותנו לנקודה הבאה...

הדבר השני הוא הביטול של הפיקסיז. תלי תלים של מלל כבר נכתבו על ג.ס. הרון, אלביס קוסטלו, סנטנה ומי לא. את הפיחסיז אני שונא. ממש. עוד בזמן אמת שנאתי אותם וזו הלכה והתעצמה ככל שהקונצנזוס סביבם הלך ונבנה, כתרי פלסטיק נקשרו לראשיהם, שירי הלל ותהילת גיבורים הוענקו להם באוטומט וכל זב חוטם הגדיר אותם כרגע המכונן בחייו. אבל נניח את הרגשות השלילים שלי בצד לעת עתה. סדרת הביטולים, דהיינו אלו שחתמו על חוזה, ידעו מה הם עושים והתחרטו בדקה התשעים, היא דוגמא מאלפת לפער שבין היוצר לבין האדם (הקטן מאד) שמאחוריו. מוזיקאים כבירים יכולים להיות אנשים רקובים שהדבר האחרון שארצה הוא שיהיו חברים שלי. הדבר נכון גם בתחומים אחרים: מדענים שאני מעריך, במאים שאני אוהב ועוד ועוד. זו לא עסקת חבילה: גאונות במקום אחד (ששוב, היא אינה נחלתם של הפיחסיז) אינה ערובה לתכונות תרומיות באופן גורף ולאופי מצוין. עצוב עוד יותר שאנשים שמים לב למצב רק עם הביטולים.

אז חיתוך מצב: זו עסקת חבילה שאני מוכן, בעל כורחי, לחיות אתה – אם לקחו לי את סולם הערכים שלי, אז לפחות שלא יביאו לפה את הפיחסיז. זה מסוג הפשרות שלמדתי לצפות להן....