אני מריח בחירות או שמא זה בשר חרוך?

רגע אחרון של שפיות, שניה לפני ערימת הגופות: אלו האלבומים שעוזה הכי אהבה השנה

קבוצת איכות ראשונה – The empire strikes back:

בקבוצה זו אחד-עשר אלבומים. שבעה מתוכם מגיעים מבריטניה ורק אחד מארה"ב. לא מפתיע בהתחשב שהמוזיקה הפופולרית האמריקאית חבה את כל קיומה לשחורים: או שזו מוזיקה שהלבנים גנבו מהם או שזו המוזיקה אותה הם שמעו כשהם טבחו בהם. כל דבר טוב שקרה למוזיקה או שהגיע מאנגליה או שהומצא על ידי השחורים. לצערי, השנה לא היתה טובה כלל ועיקר למוזיקה שחורה, אבל הבריטים באו והצילו את המצב. ובגדול: שלושה עמודי אש, אנשים שמטילים צל מרתיע בהיקפו ועוצמתו על כל הסובב אותם, הוציאו השנה אלבומים חדשים ובאופן מהדהד ביותר שניתן להעלות על הדעת הראו לכולם מאיזה ואס מגיע הדפרנס. אין שום ספק שהשנה הזו, כיאה לשנה שבה חדשנות היא מילה גסה, היא שנתם של הותיקים. שועלים למודי קרבות שהספיקו לשכוח אודות מוזיקה מה שאחרים לעולם לא יצליחו ללמוד. במעין חוש ששי, כמנהיגים מלידה שחשים בצוק העיתים וקשובים לזעקות החמס והשבר העולות מקהל צרכני המוזיקה המלומד, הם שבים אלינו, עוטפים אותנו בחומם, חוסים אותנו תחת כנפם ומגינים אלינו מפני סכנת הדבקות בטומאה המוזיקלית הפיצ'פורקית המתדפקת על דלתותינו.

Piano magic – Dark horses EP

Piano magic, או ליתר דיוק – גלן ג'ונסון העומד בראשה, הם מההרכבים הבודדים שאני יכול לומר אודותיהם כי הם אכן גאונים מוזיקליים על-זמניים, כאלו שגוף היצירה שלהם מתעלה גבוה גבוה מעל לכאן ולעכשיו ורק העשורים שיבואו יעשו עמם צדק. יחד עם קסם הפסנתר יש עוד שני הרכבים (שגם הם למעשה פרויקט של איש אחד גם הם בריטים) כאלו וגם הם ברשימת האלבומים האהובים על עוזה ב-2008: NWW (סטיבן סטייפלטון) ומת'יו הרברט על שלל שמות הבמה שלו. גלן ג'ונסון הכה השנה שלוש פעמים: פעם אחת פספס, פעם שניה פגע ובפעם השלישית הוא יצר את אלבום השנה שלי.
אי.פי. אחד קטן, 17 דקות מתחילתו ועד סופו. ברבע שעה מסכנה מצליחים קסם הפסנתר ליצור אווירה מערפלת חושים שפשוט עוקרת את המאזין ממקומו ובתנועת מפרט בודדת שולחת אותנו ספרות אחרות של קיום ותודעה. גלן ג'ונסון הוא התלמיד המצטיין של המוזיקה הבריטית של שלהי שנות השבעים ושל שנות השמונים באנגליה התעשייתית וככזה הוא עולה על כל רביו ומלמדיו. הסינתזה שלו והפרשנות שלו לאופן שבו רוק גיטרות אמור לגרום לגוף ולדעת להתמזג לכדי חוויה טוטאלית אחת הם מפעל שיזכר בתולדות הימים כאחד מגולות הכותרת המזהירות של הניינטיז ושנות האלפיים. כל תו מחושב ובמקום, כל מילה נחברה בקפידה ויחד עם זאת אי אפשר שלא להגרר בכוח החיוניות הספונטנית שעולה מהמוזיקה שלהם.

Nurse with wound – The bacteria magnet EP / Huffin’ rug blues

סטיבן סטייפלטון, הלא הוא פרויקט התפארת אחות עם פצע, הוציא את אלבומו הראשון כשדור צרכני המוזיקה הנוכחי לא היה אפילו זיק במחשבת הוריו. ארבעה עשורים של שחיה חסרת פשרות נגד כל זרם עיצבו וגילפו את ההתגלמות חסרת הפשרות האותנטית ביותר של המונח אוונגרד. עם דיסקוגרפיה שמונה כמאתיים פריטים לא רק שאין סגנון מוזיקלי שהוא לא ניסה, ישנם כאלו שאת קיומם חייבים לו. סטייפלטון מתעקש שלא יקראו לו מוזיקאי ושהוא לא יודע איך חעשות מוזיקה אבל אני מוכן לקבל את היפוך היוצרות הזה וקבל רק הדיוטות ובורים כמוהו על פני משכילים לעייפה שמרכולתם בימיה הטובים ביותר מסתנוורת וביבבה חלושה נסה על נפשה למחילה הקרובה.
השנה העניקה לנו האחות שני EP, בשניהם חוזר סטייפלטון לטריטוריות ה-horror lounge, terror listening וקברט-קור שהולידו את האלבום הגאוני של סילבי ובבס לפני יותר מעשרים שנה. מקצבים לטיניים והוואיים עליהם קריינות של דמויות שיצאו מהחשכה ולאט לאט מתפוגגים אל תוך סדרת רעשים ודרונים מעוררת פלצות שרק מובילה אותנו חזרה לחוף מבטחים בו מוגשים משקאות עם מטריות. האיש ששכלל לכלל אומנות את החיתוך וההדבקה (תרתי משמע, הוא עושה זאת עוד לפני המצאת המחשבים האישיים) מזגזג היום בלי לעצור באדום בין חצי טריליון סוגות במיומנות מפעימה עד כדי כך שלא תשימו לב שישנם קווי-תפר.

The Matthew Herbert big band – There’s me and there’s you

מת'יו הרברט הוא מוזיקאי של מוזיקאים, כזה שהדיוטות נהנים מהיצירה שלו בעוד שמביני עניין עומדים משתאים אל מול הכשרון האינסופי שלו להלחין, לעבד ולנגן בכל סגנון שניתן להעלות על הדעת, בכל כלי, בכל מדיה. את רוב המוזיקה שלו הוא בכלל לא הקליט וניתן לשמוע אותה רק בפסי-קול או כמוזיקה למחול ותאטרון, אולם הפנינים שכן ירדו לדפוס הם עדות רועמת לפצצת הכשרון הזו. הוא עושה ג'ז, טכנו, מינימל, אמביינט, פופ, דאונטמפו, עובד עם מחשבים וכלים חיים, אומן שאין שני לו בהקלטות שדה ובמחויבות העמוקה למציאתם של צלילים חדשים. על כל אלו הוא מלביש אג'נדה פוליטית-חברתית סוציאליסטית שהופכת אותו ליקיר האמהות הפולניות ולמושא תשוקתן של כל הבחורות. באלבומו החדש הוא חוזר לביג בנד שלו, אבל כמרחק שנות השלושים מעשורנו אנו, כך המרחק בין המונח הפופולרי של ביג בנד והמוזיקה שהרברט עושה תחת כסות זו. הג'ז ההרברטי הוא כל כך out there שלא ניתן בכלל לתארו במילים. זו תרתי משמע חוויה מוזיקלית שצריך להצרב באשה בכדי להבין במה מדובר.

Einsturzende neubauten – The jewels

שוחר מוזיקה מלומד הוא כזה שלא מסתפק במה שנותנים לו, מחפש קדימה ואחורה בזמן ונע ללא דרכון בעולם מוזיקלי שאין בו גבולות אמיתיים של ז'אנרים. הכל לוקח והכל לגיטימי, הכל בנסיון סיזיפי למצוא עוד פיסת מוזיקה, בדיו קכמו ג'אנקי שמחפש את הריגוש הבא. וכמו שלכל סיר יש מכסה, כך למוזיקופילים כאלו יש מוזיקאים בהתאם. על הציר הארוך הזה ניתן להושיב יוצרים וקהל כאחד החל מסטרוינסקי ושנברג, דרך שפ וזאפה ועד סטייפלטון ורוז. לכולם מכנה משותף אחד: חוסר שביעות רצון מהמוזיקה שסביבם ורצון תמידי לנסות ולהגדיר מחדש צורה ותוכן, לשחק עם המוכר באופן שיהפוך אותו לחדש, מהפכנים מבפנים שמכירים לפני ולפנים את הסובב אותם ומזריקים לתוכו כח חיות בדיוק ברגעים בו היצירה הקולקטיבית נרדמת בשמירה. בתים חדשים מטים לפול איתנו מ-1980, עוד לפני שברלין הפכה למערבולת ההייפ הריק מתוכן שהיא היום. הם צמחו עם האינדסטריאל אבל כבר אז היו לו כבנים חורגים כי הם עשו בו כבשלהם ולא צייתו לחוקי הז'אנר. כמעט שלושים שנה אחר כך הם עדיין מסרבים לנוח על זרי הדפנה וממשיכים לדחוף ולמתוח בכל כיוון. בדיוק כמו סטייפלטון, גם EN המשכו להוציא אלבומים במהלך שנות ה-2000 אבל הם לא היו מי יודע כמה. בדיוק כמו סטייפלטון גם ל-EN הגיעו מים עד נפש ובתזמון מופלא (האלבום של שניהם יצא בדיוק באותו יום), כמו תאומים שמרגישים שמשהו לא בסדר, הם שלחו שני גלגלי הצלה לטובעים מבינינו, אלו שצוללים הכי עמוק שרק אפשר אבל כל לא יכולים לצוף מעלה שכן ים המוזיקה העוטף אותם דלוח, עכור, סמיך ודביק. החדש של EN הוא מופת של אקספרימנטל, שירים קצרים שחוגגים בבעיטות את המבנה המקובל של שירי פופ, רוק וקברט, ומעוותים אותם עד כדי איבוד צורה מוחלט, רק לשחרר אותם חזרה בסופו של תהליך לצורתם המקורית. כמבון שעכשיו עולה השאלה: אם מצב העניינים המחורבן הזה גורם לענקים דוגמת הנ"ל לשחרר אלבומים כה טובים האם עלי לייחל לשיפור באיכות הכללית או לפלל לעוד אלבומים מעולים שכאלו מצד המצילים בע"מ?

Portishead – Third

פורטיסהד הם תעלומה. אי אפשר להתווכח עם העובדה שללהקה הזו יש סאונד ייחודי באופן חריג, שכן שלושה תווים וברור מיד של מי השיר. יחד עם זאת, הייחודיות הזו מתעתעת, היות ופורטיסהד הם למעשה להקה של המהלכים הכי פשוטים שניתן לעלות על הדעת. זה עובד – ובאופן מפעים – היות והם צליחים להפוך את השלם לגדול בהרבה מסך חלקיו. אם תקשיבו לפורטיסהד ותתמקדו בערוצים בודדים תתחוור בפניכם העובדה שעקסינן בריפים (במקרה הטוב) או קיבוצי אקורדים או תווים שכל אחד יכול לתופף באצבעותיו אפילו מתוך שעמום. אבל כשלוקחים כמה וכמה מוטיבים שכאלו, מרכיבים אותם על הקול האימתני של בת' גיבונס ועוטפים בהפקה עשירה שחותרת כל הזמן רק לצור צליל ואוירה ייחודיים, פתאום מרנג אוורירי וקליל נדחס ונופל בקול שאון לצלחת ויוצר פבלובה. טוויסטים קטנים ששוברים רצפים או מפתיעים את המאזין שציפה (אפילו בתת-מודע) להמשך המהלכים הפשוטים, הופכים את המוזיקה הזו לעוד יותר טובה, למעשה לעל-זמנית. 11 שנות שתיקה נשברו סופסוף ולהבדיל מהמקרה האומלל והטרגי של רובים ושושנים, אני מוכן להמתין עוד 111 שנים כאלו אם מובטח לי בסופן מוצר איכותי שכזה.

Lulu rouge – Bless you

לולו רוז' הדנים הם סוחרי-עילית של אלקטרוניקה סקנדינבית משובחת. יש משהו באקלים מקפיא העצמות של קווי הרוחב הצפון אירופאיים שמצליח להוליד ביטים חמים ואוירה מהפנטת. להבדיל מצונאמי המינטק האופנתי לזרא של ברלין ומועדוני תל אביב, לולו, בדיוק כמו השפעה ברורה עליהם – גוסגוס גאוני הדור מאיסלנד – מהנדסים מינימל אימתני ביעילותו וממכר בדיוקו. עבודה משותפת עם המיקסר והחשמלאי מספר אחד היום – טרנטמולר בן ארצם – הוילה להפקה חדה כתער ושירים שכמעט וכל אחד מתיך רחבות. עם מותו של ה-IDM, נותר לנו להתנחם במינימל שהוא באמת ובתמים איכותי, כזה שיודע לעשות נעים לאגן ועדיין לא להעליב את האוזן. וכמובן בל נשכח את הרימיקס הדורסני של bless you על ידי MKLSMPSN שהפשיט את השיר המופלא הזה מכל ביט והלבישו בשלמת ג'ז מלנכולי שהיא לא פחות ממעוררת יראה.

Goldfrapp – Seventh tree

גולדפרפ מטיילים בנינוחות על כל הקטגוריות המאפיינות את האלבומים שאהבתי השנה: הרכב בריטי, ותיק יחסית (אלבום בכורה מהשנה המהוללת האחרונה, דהיינו 2000), שחוזר לכור מחצבתו ומחזיר עטרה ליושנה. לאחר שני אלבומי אלקטרו מצחינים באמת, החליט הצמד – ובחוכמה – לשוב לסגנון בו הם הצטיינו הוזהרו ככוכב הצפון.Felt mountain היה אלבום מרגש, ייחודי עם סאונד שלא נשמע כמותו. עם יצירת מופת כזו קשה מאד להתחרות, אבל העץ השביעי עושה ככל יכולתו לעמוד בסטנדרטים. שירים פשוטים, מדויקים שמגלים שוב למאזין את קולה וסגנון ההגשה הייחודי של אליסון גולרפרפ ואת העיבודים המפעימים של וויל גרגורי. אלבום פשוט שמראה להקה שמבינה מהו הפורטה שלה וכיצד היא עושה מה שהיא טובה בו באופן המיטבי.

Return of the Jeddas - תת-קבוצה בתוך קבוצת האיכות הראשונה
נשים מוכשרות בטירוף שאלבום הבכורה שלהם נשטף עם גשמי שנים עברו והן חוזרות אלינו באלבום שלישי או רביעי שהוא, עבור חלקן, שיא היצירה המוזיקלית שלהן עד כה.

Grimm Larkin – Parplar

גרים לרקין היא סוס טרויאני. היא השמרטפית שתכניסו בחדווה הביתה ותוך שעתיים היא תפתה את הבעל, שעה לאחר מכן גם את האשה, ולקינוח היא תתחזה לפיית השיניים מתחת לכר של הצוציק ותטפטף לאוזניו סודות לא לגילו. המוזיקה שהגברת לרקין עושה נדמית כמו פסקול לחייהן של פיות על ליתיום: הפכים מוחלטים וניגודים מושלמים בין טקסטים ומוזיקה והכל מוגש בעטיפה כל כך רגועה ומזמינה שרק יוצרת מראית עין של רוגע ושלווה ואז במגף כבד בוטשת אותך לתוך האדמה. גם לרקין לקחה את הזמן שלה להתבשל ולשכלל את מרכולתה ובאלבומה הרביעי היא מבצעת זינוק איכות מטאורי שלוקח את סגסוגת האמריקנה-פולק-סייק-אלקטרוניקה לספרות אחרות לחלוטין. האלבום הזה שייך ללא ספק לקבוצת העילית של השנה שכן הוא מציע סאונד אידיוסינקרטי בעליל ומוזיקה פשוט איכותית.

Frida Hyvonen – Silence is wild

טורי? רג'ינה? פיונה? הצחקתם אותי. קטע בודד הן לא הצליחו לכתוב שאפילו ידגדג לי את בלוטות הטעם. אתם רוצים אשה כועסת על פסנתר? יעלו ויבואו אן פיירלה ופרידה היבונן. עצבניות קונטיננטליות עם כשרון שלא יכול שלא להתפקע מהגוף הקטן שמאכלס אותו. פרידה איתנו כבר הרבה שנים ועדיין אלבום הבכורה שלה הוא גולת הכותרת שלה, אולם בדיסקוגרפיה מרשימה כמו של הגברת היבונן כל אלבום הוא בעיטה למעים הישר דרך האשכים. אני משתמש המון במונח הארדקור. מבחינה טרמינולוגית "מקצועית" הארדקור מתאר שני סגנונות מוזיקלים מוגדרים מאד: זה המקורי, דהיינו פאנק מהיר, אגרסיבי וקצר, טעון בזעם נעורים וטקסטים פוליטיים שהוקדח בעיר המלאכים בתחילת שנות השמונים וזה המאוחר, המתאר טכנו חסר רחמים, עם ביט שלוחץ ולוחץ עד שהעיניים יוצאות מחוריהן. אצלי הארדקור מתאר כל אמן – ללא כל קשר לסוגה בה הוא יוצר – שמתמסר באופן טוטאלי למוזיקה שלו ופשוט ברור ממבנה השיר, המילים וההגשה, כי הדבר הטבעי לעשות הוא לקחת את האלבום ולעשות לו גרסת הארדקור. אן פיירלה ופרידה היבונן הן הדוגמא הקאנונית שלי: אשה קטנה יושבת מול פסנתר, הולמת עליו וזועקת מקצה גרונה הניחר מכאובים שיכולים למצוא מזור רק בכריתת איברים. ברור מעל לכל צל של ספק כי האלבום הראשון של שתי הזמרות המעולות הללו היה ריפוי בעיסוק ומאז אז נרגעו קצת, הכניסו יותר כלים למוזיקה, העיבודים וההגשה הפכו לנינוחים יותר והמוזיקה נגישה ומזמינה יותר. יחד עם זאת, את החיה שבפנים אי אפשר לכלוא לנצח ומדי פעם היא מבליחה לה ונותנת בראש. זה בדיוק התמהיל לו ניתן לצפות בפרידה האחרון וזה בדיוק מה שהיא מגישה. בדיוק כמו ש-BHP הם התגלמות הגותיקה המנסרת האמריקאית וטום וויטס הוא התגלמות הטרובאדור הסכיזופרני כך פרידה ואן הן הן אמזונות הפסנתר.

Alice Russell - Pot of gold

על אליס ראסל כתבתי כבר כאן וכל שמיעה נוספת פשוט מחזקת את העמדה הראשונית: זה אלבום הסול הכי טוב ששמעתי זה שנים ארוכות.

קבוצת איכות שניה – We have heard the best, now let us hear the rest:

The nightwatchman – The fabled city

טום מורלו, הגיטריסט של זעם נגד המכונה, פצח גם הוא בקריירת סולו שהניבה אלבום ראשון ב-2007. אלבום בכורה זה זכה לביקורות חיוביות ולתהודה גדולה מזו של החדש, אם כי זה של 2008 עולה עליו בכל פרמטר. מעניין גם שהשנה ז'ק דה לה רוצ'ה הוציא גם הוא אלבום חדש (פרויקט ה-one day as a lion). מעניין, היות והדעה הרווחת היא שאדון ז'ק הוא האחראי לטקסטים הטעונים פוליטית וחברתית של רייג'. באותה מידה אולי תופתעו גם לדעת שלאדון מורלו יש תואר ראשון בהצטיינות במדעי המדינה מהארוורד. אמנם מורלו שייך לאצולה (אביו היה שגריר קניה לאו"ם) אבל הוא יודע תוכחה חברתית מהי. וזו בדיוק הסיבה מדוע האלבום השני של The nightwatchman מצליח להתעלות מעל לכל נסיונות הסולו של דה לה רוצ'ה. מורלו זונח עאת האפקטים ופוסע בשבילים שנסללו עבורו על ידי כל אלו שבתווך בין דילן לספרינגסטין. מורלו מנסה למצב עצמו בתוך מעמד הפועלים ולפנות לצווארון הכחול ובאופן מוזר זה באמת מצליח לו. טקסטים פוליטיים דחוסים מולבשים על מלודיות בסיסיות מאד אבל יעילות בקליטותן . בדיוק התמהיל שכה חסר במוזיקה של היום, על אחת כמה וכמה במיינסטרים.

Textile ranch and Plinth - The rest, I leave to the poor

Textile ranch הוא פרויקט צד גלן ג'ונסון (ע"ע piano magic) בו הוא חובר ל-plinth ויחד הם פולשים ביד בוטחת למחוזות האמביינט והאקספרימנטל. ביד בוטחת, כי כפי שכבר אמרתי לבנאדם יש הבנת עומק של ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית ושל מוזיקה בכלל. באלבום הזה תמצאו קטע בודד של למעלה מארבעים דקות בו נמזגים זה לזה found sounds, field recordings, דרונים, קטעי דיבור, שטיחי אמביינט ועוד מריעין בישין אשר לרוב גורמים לי לתסמונת מעי רגיז, אבל כאשר יד אמן מנווטת אותם נוצרת חווית האזנה ייחודית ולעיתים מרגשת. אלבום, שללא מורשתו המפוארת של סטייפלטון לא היה יכול להווצר אפילו כיום, ובאופן נפלא שתי דמויות הענק האלו מצטלבות מבלי אפילו לפגוש אחד את השני.

The miserable rich – 12 ways to count

העשיר האומלל הוא בדיוק מה שפליט פוקסס אמורים להיות אבל לא. הרכב קנטרברי, סאנשיין פופ עם הרמוניות קוליות ומלודיות מרגשות, ביצוע קאמרי יעיל להחריד ותו תקן בריטי. כמובן שבפיצ'פורק לא כתבו עליהם ולו פיקסל בודד אז למה שאנשים ישמעו עליהם בעוד שאת השועלים סמרטוטי המזלג חגגו כאילו אין מחר ושופרי גן-העדן הם נפיחותיהם. כל כך קל לתאר כמה העשיר האומלל טוב רק על ידי הנגדתו להצלחה המסחררת של השועלים: העיתון הכי לא רלבנטי במדינה, הארץ, הכריז כי "לסיאטל יש צליל חדש" בדמות הפליט 500. וואלה. צליל חדש. קוט קוביין מתהפך בקברו. אז הארץ הוא אולי עיתון לאנשים חושבים, אבל כנראה ששיטיון וחוסר בליתיום הם מנת חלקם. חושבים. אולי. יומרנים, פלצנים, מתנשאים ותלושים מהמציאות – לבטח. ובדיוק כקהל קוראיהם כך גם כל אלו שנפלו שדודים בשיני השועלים. השועלים הם מעתיקנים, רדודים, חסרי ייחוד, נעדרי כל כבוד להיסטוריה המוזיקלית שמאפשרת את פעילותם ואמריקאים. העשיר האומלל הם ההפך הגמור. וכל עוד זהו סדר הדברים, כנראה שהעשור הזה יגמר בבכי.

ואז מגיעים אותם אלבומים שהיו טובים, פשוט, אולד סקול. נעימים, לא מבריקים, לא ברמה אחידה, אבל רמה גבוהה דיו בכדי להצדיק אלבום שלם.

Young gods - Knock on wood - The acoustic sessions

על האלים החדשים אין הרבה מה לכתוב, היות ומדובר בחומרים ישנים שלהם אותם הם לקחו ונתנו להם ביצועים חדשים. במקרים מסוימים מדובר בביצועים מפתיעים ומעולים ובחלקם פחות. היות ומלכתחילה עסקינן בלהקה משובחת, הרי שגם אלבום סביר משתחל לו בבטחה לאלבומים הטובים של השנה.

Mia Doi Todd – Gea / Laura Marling – Alas, I cannot swim

שתי הנשים המוכשרות הללו פוסעות באותו משעול, למרות הבדלי הגילאים הניכרים שביניהן (מרלינג תהיה בת 19 בפברואר, דוי טוד בת 34). זמרות שרוצות לספר סיפור, אישי מאד, על דברים קטנים שקרובים ללבן. כאלו הן המילים, כזו היא המוזיקה, הכל במתינות, בנועם, בהגשה מינימליסטית הנשענת בעיקר על הקול ועל מלודיה פשוטה אך יעילה עד כאב בהעברת הרגש. הצעירה רק בתחילת הדרך ואלבום הבכורה שלה טומן בחובו הבטחה אדירה. המבוגרת יותר ממשיכה לבסס עצמה כאחד הקולות הנשיים הייחודיים ביותר שקמו בעשר השנים האחרונות לאינדי האמריקאי.

John Hill – Six moons of Jupiter

למרות שהאלבום יצא ב-1971 זו הפעם הראשונה בה הוא רואה אור. אלבום קונספט (כיאה לתקופה) כבד על הסייק והאקספרימנטל, נע ונד בין קלאסי לג'ז ורוק ומעוטר בקטעי דיבור. פנינה אמיתי שנלשפה מהבוידעם ונגאלה בידיהם האמונות של הלייבל המשחזר פיינדרז קיפרז