Thursday, 17 July 2008

300 שקל על וודקה?

סימונה מסארון הוא גיטריסט שמגיע עם המלצות חמות מהאדון מארק ריבו. עכשיו הוא יוצא באלבום חדש בו הוא משתף פעולה עם קרלה בוזוליק (שכבר כתבתי על האלבום שלה שיצא השנה). פרסת כרום הם חבר'ה בריטים שמשלבים בין גרסא עדכנית של RIO לבין קצת מטאל. אלבום יצא בסאות'רן לפני שנה. זאק גיל עושה משהו שמזכיר קצת את בן פולדס עם תוספות עדכניות של אלקטרוניקה ופולק. תעודת הזהות הקסומה הם הרכב ברלינאי שעושה פופ נסיוני, מופשט ותובעני. אלבום חדש יוצא בימים אלו. קפארצה הוא חיפחופיסט איטלקי שהחל את דרכו דווקא בפסטיבל סן רמו. מאז הוא יצר לעצמו נישה המקבילה לזו של קוואמי בארץ, ועם כל החיבה שלי לקדל"פ, קפארצה יותר מגוון וגם יותר מכסח (ומה לעשות שבאיטלקית הכל נשמע יותר טוב?). יש לי חולשה לטריפ-הופ עשוי היטב והנה קיבלתי סאה גדושה מפולין, מכורתם של כוכב משוגע שמשיקים אלבום חדש ביממות אלו. לא גאוני אבל עושה נעים. ליסה מיצ'ל היא בת תשחורת זבת חוטם מאוסטרליה שבאופן מפתיע בנוף הפופי מפגינה בגרות ובשלות חריגים לגילה. ואם כבר בפופ מתקתק עסקינן, אז בצד אחר של הממלכה המאוחדת נמצא את מטוס אחד קטן.

יצא לכם להתקל בסוגה המוזיקלית של מייספייס הנקראת רוק נוצרי? האם היתה דרישה מצד הלהקות להיות מקוטלגות כך? למה קיבינימט יש כל כך הרבה כאלו? למה הקיפוח – אני לא רואה רוק מוסלמי/הינדי/יהודי? האם יש ביטוי לתת-זרמים (אוונגליסטים/מורמונים/פרוטסטנטים) או שברור שמדובר ברוק קתולי איכותי שמנענע את ישבן האפיפיור? ובכלל, ההגדרות של מייספייס לא קשורות לשום דבר עד כדי זילות מונח הסוגה עצמו. אם כל פופיסט קורא לעצמו אלקטרואקוסטי (בלי לדעת בכלל שאם היו משמיעים לו מוזיקה אלקטרואקוסטית אמיתית הוא היה רץ לחפש מקלט מדיני בשגרירות הקרובה) ואם כל להקת מטאל מוסיפה לעצמה גם אמביינט, אז למה לטרוח בכלל לתת הגדרות לסגנון המוזיקלי במייספייס? בעיני זו רק עוד דוגמה אחת להרדדה של תרבות השיח האינטרנטית והפיכתן של מילות מפתח לחזות הכל.

No comments:

Post a Comment