גם בגילה המופלג עוזה רוצה לצאת לחופשי

לטוב ולרע, בני אדם הם יצורים מורכבים. הבעיה היא שלמרות היותנו כאלו, אנחנו מסוגלים להבין דברים אודות העולם רק בצורה מאד לא מורכבת. ככה זה במדע וככה זה גם ביומיום. בכדי לגבש ולנקוט עמדה ובכדי להיות מסוגל לייצר פעולה קונקרטית בעולם, הרוב המוחץ של האנושות זקוק לשחור-ולבן. אפור זה לא טוב, זה מבלבל. כך, אדם נשפט לפי פעולה בודדת אחת שעשה בחייו, לרוב זו האחרונה ביותר. וזה מביא אותנו למותו של מייקל ג'קסון. רפרוף זריז במצולות הטוקבקים ומסדרונות הטרולים שנערמו להם במהירות שיא על גבי הידיעות אודות מותו של ג'קסון הן עדות נפלאה לנקודה הנ"ל. קשה לאנשים לעכל את העובדה שאדם שעשה מעשה לא מוסרי הוא אותו אחד שיצר בעברו מוזיקה שסחפה אחריה תרבות שלמה והביאה הנאה ושמחה למיליוני אנשים. בכל ג'קסון מצטרף לשרשרת ארוכה (וכזו שלעולם לא תגדע) של אמנים כמו פיל ספקטור (הרוצח המורשע הטרי), שטוקהאוזן (שאחרי התבטאויותיו אודות 9/11 לעולם ישאר בזכרון האמריקאי כמוקצה), אייק טרנר (החובט ברקמות רכות) ווגנר (באולמות הקונצרטים המקומיים). לאנשים נוח לגבש דעה מוצקה אודות אדם ספציפי על סמך אירוע מכונן אחד ויחיד, תוך התעלמות מכוונת משאר פועלו. בעולם המונוכרומטי יש רק מקרי קיצון: או שאתה שגרירו של גן עדן או שאתה צאצא הפיגולים של השטן. אז כן, מייקל ג'קסון פסול מלשבת במועצה לשלום הילד וכנראה שגם באוניצף יוותרו על תרומתו, אבל בעולם המוזיקה הוא עדיין מלך. אני מבין לחלוטין את הנטיה האנושית למדוד הכל דרך פריזמה אחת ויחידה – אני פשוט מצר עליה. בסרט המעולה The fog of war, שואל הבמאי ארול מוריס את גיבורו, בוב מקנמרה, מהו לפי דעתו רוע מוחלט. התשובה, שהיא כנראה פסגת הסרט היא "the complete lack of empathy". היות ומצב כזה הינו כמעט בלתי אפשרי בקרב אנשים בריאים בנפשם או בימים כתיקונם, אנחנו מקבלים חיות אדם עם כשרון מוזיקלי נדיר, בהמות דורסניות שמקולמוסם נובעים סיפורים מרטיטים, רוצחים, פסיכופתים, סוציופתים, פושעים וסתם חרא של בני –אדם שבאיזו פינה נידחת במאפלית ה-mind שלהם רובת לו כשרון כה גדול ומפעים שאי-אפשר להתעלם ממנו. בעצם אפשר, אבל זו כבר בחירה ונקיטת עמדה שיפוטית ולא אמירה ביקורתית אודות האמנות.

השבוע חזרתי משבוע ברומא ולכן לא הספקתי לתחזק את הממלכה של עוזה. רק אוכל לספר בקצרה שמצב המוזיקה עגום מאי-פעם וכי בפוסטים הבאים תקבלו בעיקר חדשות מדע. וזה בכל זאת, בתור תופין למזרח תיכון חדש לאנונימי: פוסט-רוק ממצרים. לא איכותי או משהו, אבל היישר מקהיר.