בעודנו ברומא הלכנו לראות את הבכורה של ההפקה החדשה של האופרה Le grand macabre של ליגטי. זו האופרה היחידה של ליגטי והיא נכתבה כך שהיא תוכל להיות מושרת בכל שפה שהיא. האופרה נכתבה בשנות השבעים בתקופה בה המלחינים בני זמננו תקפו, השמידו וקעקעו את המבנה המסורתי של האופרה. האופרה, באופן לא מפתיע, עוסקת במסעו של המוות מהביבים וקצותיה המוזנחים של החברה אל מנהיגת המדינה בדרכו להמית חורבן על כולם. כל זה טוב ויפה, אבל לא לשם כך נתכנסנו. ההפקה עצמה היתה הדבר המרשים ביותר שראיתי עלי במות בכל פורמט שהוא והיא מראה את כוחו המדהים של רעיון טוב וביצוע מדויק. במרכז הבמה ניצבת בובת ענק שמחלקים שונים בגופה יוצאות דמויות שונות בשלבים שונים של האופרה. הבובה לבנה אולם בעזרת תעלולי תאורה, הקרנות והזזת הבמה היא הופכת לערב רב של דמויות המשתנות בהתאם למוזיקה ולליברית (וידאו). ואם לא די בכך, הרי שחווית הצפיה באופרה באיטליה קיבלה בונוס משמעותי מהקהל. האיטלקים משוגעים על אופרה כמעט כמו כדורגל אבל בהיותם חברה מסורתית ביוצר, הם אוהבים אולד סקול. לא שהם לא מנסים דברים חדשים, אבל הרוב אוהבים את הישן נושן. אנחנו ישבנו בגלריה, המקומות הזולים ביותר. בשורה שלנו ישב זוג מתוקתק היטב שנע בחוסר נוחות בכסותיו. הבמאי הדגיש את הדקדנס והסליז של הליברית במספר רב של מישורים ובשלב מסוים אחת הזמרות חשפה דדים ומאוחר יותר אף הבזיקה את ערוותה. הזוג שלידנו לא יכל לשאת יותר את העלבון הצורב למסורת ונפנה לעזוב את האולם, אולם לא בשקט! נפתה הגברת אל הבמה וצעקה לעברה כי זו אופרה גרועה, הפקה וולגרית וביזיון לאנשי תרבות. עוד בטרם סיימה את נאומה הקצר ענו לה מהאולם (המושבים היקרים מאד המאכלסים את ישבניהם של יפי ואמיצי רומא) "שובי לביתך בורה כפרית". ככה רואים אופרה!
ואחרי קורטוב קולטורה, קצת נאטורויזנשאפט להמונים...
חוקרים ממכון ויצמן ואוניברסיטת תל אביב טוענים במאמר המופיע ב-Nature כי חיידקים מסוגלים לצפות אירועים עתידיים. החוקרים חשפו חיידקי אי. קולי (E. coli) לסביבה המשתנה באופן קבוע ובר-צפי ובחנו את תגובת הגנום הבקטריאלי לאותם שינויים סביביתיים. החוקרים מדווחים כי התגובה של החיידקים לסדרת השינויים הסביבתיים מעידה כי הגנון שלהם יודע לצפות אילו שינויים יופיעו מתי והם מתחילים לייצר דפוס ביטוי גנטי תואם לכל שינוי עוד בטרם שינוי זה מתרחש. באופן ספציפי, משפחת קולי הענפה לרוב מפרקת את הסוכר לקטוז בתור מקור האנרגיה העיקרי שלהם. אחד השינויים בניסוי היה המעבר מלקטוז לסוכר אחר – מלטוז. החוקרים מראים כי במקביל להפעלתם של הגנים האחראים לפירוק הלקטוז, החיידקים החלו גם להגביר את ביטויים של גנים אחרים, אלו שתפקידם לפרק מלטוז. כאשר החוקרים החליפו את סדר הופעת הסוכרים, כך שהחיידקים נחשפו קודם למלטוז ורק אח"כ ללקטוז, הגנום החיידקי לא הראה סימנים של ציפייה לחילוף סוג הסוכר. מכאן מסיקים החוקרים, כי האבולוציה של מין זה נקבעה על סמך סביבה בה הלקטוז דומיננטי והסבירות להתקל בו ראשון היא הגבוהה ביותר. לכן הגנום של האי. קולי מתוכנן כך שהוא ידע לפרק לקטוז ולהתכונן לפירוק של מלטוז במידת הצורך. החוקרים ערכו סדרת ניסויים דומה באורגניזם מורכב יותר, שמרים. גם שם הם מצאו תופעה דומה, רק עבור מערך גנים אחר. בכדי לראות האם אכן מדובר בתגובה "מותנית", תהליך אוטומטי המוטבע בגנום, החוקרים ביצעו תהליך הדומה לדהביליטציה: הם חשפו את החיידקים לסביבה בה יש אך ורק לקטוז ללא שום מלטוז לאחר מכן. לאחר כמות נכבדת ביותר של דורות, החיידקים הפסיקו לייצר את החלבונים המיועדים לפירוק מלטוז בהעדרו של סוכר זה.
Mitchell A et al. 2009. Adaptive prediction of environmental changes by microorganisms. Nature. 459 (7250): 10.1038/nature08112
אחד הפרמטרים המורפולוגיים הבולטים ביותר בהשוואה בין בני אדם לקופים הוא גודל המוח. המוח האנושי גדול באופן חריג מזה של יתר היונקים והקופים ותיאורית רבות אודות התפתחות ההומינידים וההומו סאפיינס נשענות על התרחבותו של המוח. תיאוריות רבות גם הוצעו במטרה להסביר מהם למעשה הלחצים הסלקטיביים אשר הובילו לעליה המהירה בגודלו של המוח האנושי. מחקר חדש שנערך באוניברסיטת מיזורי מספק תימוכין לסברה לפיה לחצים חברותיים הם הגורם למאפייני התפתחותו של מוחנו. החוקרים בחנו כ-150 גולגלות של הומינידים שונים מ-2 מיליון השנים האחרונות ובחנו את הסביבה בה הם חיו: האקלים באזור ובזמן בו נבחן כל מאובן, אוכלוסית הטפילים המוכרת באותו זמן ומקום וגודל הקבוצה בה חי הפרט הנבחן. האנליזה הזו הראתה כי גודל הקבוצה הוא המדד המשפיע ביותר על נפח הגולגולת. החוקרים מניחים כי עם העליה בגודל הקבוצה בה חיו ההומינידים הלכה וגברה התחרות על משאבים והעליה בנפח הגולגולת היא תגובה אדפטיבית לעליה בנפח המוח, עליה שהיא בתורה תוצאה של שכלול עצבי. חשוב לציין כי תיאוריות אחרות (כמו שינויי אקלים בתור מנוע לגידול בנפח המוח) אינן נשללו (הן אך אוששו בחלקן), אולם התיאוריה שזכתה לגיבוי המירבי היא זו של תחרות חברתית.
אולי לא תחרות חברתית אלא הצורך בחיים בשלום בתוך חברה מורכבת יותר?
ReplyDelete"תחרות חברית" הוא מונח הלקוח מהטרמינולוגיה המקצועית של העוסקים בתחום והוא מתייחס לכל האינטראקציות בהן פרטים בתוך קבוצה מתחרים על משאבים ועל הזכות להתרבות. תחת מטריה זו נכנסים כמובן משתנים רבים, משתנים שכמותם רק הולכת וגדלה ככל שהקבוצה גדלה והופכת מורכבת יותר הן חברותית והן טכנולוגית.
ReplyDeleteחוץ מזה, אני מאמין קטן מאד בקונספט של חיים בשלום והוא נראה לי כחיה שאינה בינינו. לא שהרעיון אינו נשגב, יפה וראוי: הוא פשוט לא חלק מהמציאות. יכול להיות שמטמפורפוזות אבולוציוניות עתידיות יהפכו אותנו למין שכזה, אם כי מסופקתני.