תשלומין זו עבירה פלילית?

מי שמחפש עוד הוכחות מדוע מת'יו הרברט הוא מגדולי המוזיקאים שעובדים היום טוב יעשה אם יפנה פעמיו לעבר הבלוג החדש שלו, בו הוא מתעד את תהליך הקלטת הקולות לאלבום חדש שיצא בשנה הבאה. האלבום יורכב כולו מהצלילים אותם מפיק חזיר במהלך חייו והאדון הרברט הוא כעת אב גאה לחזיר ינוקא. הנה וידאו קצר שיסביר ביתר פירוט כמה פנומנלי היוצר הזה:

ככה עושים קליפ

אומניבור (או בשמם שטרם הוחלף Deathqunt) טוענים שהם גורמים לאקוסטיק ליידילנד להשמע כמו ג'מירוקוואי. זו אמירה הגובלת בהפרשות שוורים, אבל נותנת לכם כיוון ברור. ג'ז בלגאנאז' שיונק את זורן את לשד עצמותיו. הקליפ בהתאם.

הרעיון העומד בבסיסו של האלבום החדש של ספארקס הוא לא פחות מגאוני: מחזמר אודות מעבר בדיוני של אינגמר ברגמן להוליווד. העבודה הוזמנה על ידי רדיו שבדיה והוצגה לראשונה החודש בשטוקהולם, במקביל ליציאת הדיסק בגרסתו השבדית (גרסא אנגלית תופיע בהמשך). הביצוע בפועל מאכזב עד כדי תסכול, לבטח לאור יכולותיהם המוכחות של צמד האחים מל בכתיבת ועיבוד שירי פופ אדירים. הטקסטים בקטעים מסוימים מצוינים (ע"ע The studio commissary) אבל המוזיקה, נו המוזיקה... צמד קטעים ראוי ותו לא. הנה:

בלק ג'ו לואיס עושה פאנק כל כך אולד סקול שלא יכול להיות שג'יימס בראון הוא לא הסנדק שלו אישית. מטען כבד ביותר כזה של סול ופאנק ממסד ועד טפחות לא נראה במחוזותינו זמן רב ולאדון לואיס יש נוכחות שיכולה להתמודד רק עם זו של דנקו גו'נס. חבל רק שהוא מגובה בלהקה אנמית עם כריזמה של שופין. וידאו (הוא לא מאפשר הטמעה המנייק)

כמו כל דבר בעולם החי, אנחנו האחרונים להמציא משהו. היום נדבר קצת על ריגול תעשייתי. ישנם שני מיני טרמיטים שלא ממש מחבבים האחד את רעהו יתר על המידה. מחקר אוסטרלי חדש מראה כי Cryptotermes secundus מצותת ליריבו האכזרי Coptotermes acinaciformis במטרה ללמוד את תנועותיו ולהמנע ממפגש לא נעים עימו. שני המינים זוללים את אותו מין של עץ, אולם בעוד הראשון מתהדר במושבה קטנה של כמאתיים פרטים, הרי שמשובות של השני יכולות להגיע לכמיליון פרטים, מתוכם כמה אלפים הם לוחמים ללא חת ומין זה יכול לזלול כמה עצים סימולטנית. נמלים במושבות טרמיטים עושות שימוש בתנודות העוברות דרך העץ במטרה לתקשר האחת עם השניה ולהעביר מידע אודות טיב העץ וגודלו. המחקר החדש גילה כי C. secundus יודע להבחין בין ויברציות שלו לבין אלו של יריבו (כולל הקלטות שלהן) וכך יודע מתי להתרחק ולאן בכדי לא להיות מותקף.

Evans TA et al. 2009. Termites eavesdrop to avoid competitors. Proceedings of the Royal Society B – Biological Sciences. 10.1098/rspb.2009.1147

אמילי וולס הופיעה בארץ זה מכבר אבל עדיין לא מספיק מכירים אותה את הכינור שלה ואת הלופר הכל-יכול שלה. תחשבו על פיינל פנטסי פוגש את מעצמות האינדי-פופ הסקנדינבי ותקבלו מושג די טוב על מה היא עושה. ובשביל שלא תצטרכו רק לדמיין:

בשקט בשקט, הרחק מעיני הציבור מתנהל עכשיו באירופה מהלך משפטי שעשוי לעצב בצורה דרמטית את עמדתו הרשמית של האיחוד לגבי גבולותיה המוכרים של מדינת ישראל. את פירוט הסיפור תוכלו לקרוא בסיקור של גוש שלום (שמשום מה הם היחידים להתייחס לזה) ורק אעדכן כי כעת הגיע הנושא לדיון בבית הדין ECJ בלוקסמבורג שהוא הערכאה הגבוהה ביותר לדיון בחוקי האיחוד.

יבורך המטאל!

נוליווד היא תעשית הסרטים הניגרית הפורה והתוצרת שם היא.... קצת שונה מזו שהורגלנו אליה מהוליווד או בוליווד. פיטר הוגו תיעד שחקנים נוליוודים במהלך צילומי סרטים ונראה לי שאפשר לקבל רושם טוב אודות תוכנם ואופיים של סרטים אלו. זומבים נראים הרבה יותר טוב בשחור.

וזה הגאראג' היעיל להפליא של ההרפתקה של לוקי הבריטים:

אתמול סיימתי סופסוף לצפות ברציחות קטנות, הפיצ'ר הראשון של השחקן אלן ארקין מ-1971. זהו עיבוד למחזה של ג'ולס פייפר והוא מסווג כקומדיה. הסרט אכן מצחיק מאד אבל על ידי השמטה קטנה של האות "ח" אנו מגיעים מקומדיה לסאטירה – סאטירה חריפה מאד, שכמעט לא מובן איך היא נכתבה על ידי אמריקאי ולא על ידי צ'כי או רוסי. כשהיא יצאה עלי במות בשלהי שנות השישים היא ירדה אחרי שבוע כך שכנראה אפילו ההיפים והליברלים המאכלסים את ניו יורק לא יכלו להתמודד איתו. הסרט ממתרחש בניו יורק ועוקב אחר מערכת יחסים בלתי אפשרית (ללא לכאורה) בין צלם (אלפרד צ'יימברליין, אליוט גולד המעולה), שהניהיליזם שלו נדמה כאוטיזם יותר ממשנה סדורה, לבין אשה שכל מטרתה בחיים היא לשנות את צ'יימברלין תחת המסווה של הרצון לגרום לו להרגיש רגש אמיתי. שני שליש הסרט עוקבים אחר קורותיהם ובדרך מגחיכים כל דבר וכל אחד – הן את הלו התומכים בממסד והן את אלו המתנגדים לו. זהו הקטע הקומי של הסרט. ואז מגיעה תפנית כה חדה, מעין דאוס אקס מכינה פוסט מודרני שיכול למצוא את מקומו רק במציאות כה הזויה כמו זו המתוארת בסרט, שהופכת את הסרט על פניו, מזריקה כמויות בלתי נתפשות של שחור לקומדיה ומראה את הסיטרא אחרא באותה מידה של בהירות וחדות. צ'יימברלין הקדים את ג'וני מעירום של מייק לי ב-25 שנה והוא למעשה הנגטיב שלו: שניהם ניהיליסטים מוחלטים עם אופי כה הפוך האחד מהשני עד כי אחד מהם לא יכול להיות באמת ניהיליסט, אחד מהם פשוט חולה ונעדר כישורים חברותיים בסיסיים. מי מהם החולה ומי מהם צודק זו כבר שאלה של פרשנות. אני ממליץ בחום לראות את שני הסרטים האלו בזה אחר זה. לא תסתכלו על העולם באותו אופן לאחר מכן, בוודאות. אני סר עכשיו לצפות בסרט עם רצועת הפרשנויות, כי זה פשוט הסרט הכי טוב שראיתי בחודשים האחרונים. אני יכול לכתוב עליו עוד רבות אבל חבל על המוטוריקה העדינה על המקלדת. לכו לראות וזהו.

הנה קטע מייצג מרציחות קטנות:

והנה קטע מייצג מעירום (ועכשיו, אחרי חיפוש קטע להטמעה, אני חושב שאני מעדיף את צ'יימברליין):

למה בדיוק אנחנו מייבאים ערסים מצרפת?

והנה, סופסוף, סנונית ראשונה ומרגשת מהחדש של הסינריות (שהערב מופיעות בסלונה)

אם השבדים אחראים לאלבום השנה עד כה, הרי שקנדי אחראי לשיר השנה בלתי מעורער שלי. צ'רלס ספירין מגיע כשבאמתחתו רזומה מרשים ביותר של פעילות ב-KC accidental, broken social scene ובעשה, צור, אמור, חשוב. אבל פרויקט הסולו שלו מטיל באיפון אכזרי את שתי הלהקות הללו לפינה חשוכה של החדר ומראה לכולם מי הבוס. הרעיון כל כך פשוט וכל כך גאוני (כמו רוב הרעיונות הגדולים באמת) והביצוע לא פחות ממושלם. בשביל קטעים כאלה שווה להיות בעל שמיעה ולצלוח אלפי להקות מבאישות.

המוזיקה של ג'ק פרוגרסו מתאימה ככפפה לשמו: רחוק מאד מההיפ הופ הממוסחר של שרירים ואיברים מוצנעים הוא מצטרף למסורת המצוינת של חיפחופ אנדרגראונד ודוחף את הז'אנר לכיוונים שונים לגמרי מאלו שתמצאו בהפקות הנוצצות של ה-teen awards.

סדנו של השטן הם הרכב אמריקאי אומלל שנפל בגלל מלחמת ששת הימים כי חברת התקליטים הרגישה שתזמון יציאת האלבום יהיה רע מבחינה כלכלית: בלהקה חברים ערבים-אמריקאים ששרים בערבית ועושים סייק ים-תיכוני. 42 שנים לאחר מועד ההפצה המקורי יוצא סופסוף האלבום במלואו

Call me when the miracle reduces to coincidence

יותר מדי מלל לאחרונה.

מה היה קורה עם 2009 אלמלא סקוטלנד? זוללי ההאגיס מצילים את השנה חודש אחר חודש והנה עוד דוגמא:

האמת היא, שעם כל הכבוד לסקוטלנד, בינתיים האלבום הטוב ביותר של 2009 באוזניי מגיע דווקא משבדיה.

ובגלל שאתם צריכים להכיר את אוטפ טוב יותר אז הנה עוד אחד:

סטנלי קורן הוא מה שנקרא מדען מחמד. הוא פסיכולוג שעוסק בכמה תחומים, אך את תהילתו רכש ממחקר אודות כלבים. הוא כתב ספרי הנחיה, ספרי ילדים וקיבל אפילו תוכנית טלביזיה. סלב של ממש. מדען הוא הרבה פחות. אמנם יש לו כ-270 פרסומים אך רק חלק קטן מהם הוא על כלבים (ומחקרים אלו התפרסמו בכתבי עת זניחים). הנה הכותרת הראשית של דף הבית שלו:

“Science may never comprehend the full extent of what dogs know about language, problem solving, the past, the future, God, time or philosophy. In the end, we must content ourselves with the fact that dogs know enough to be dogs -- which is all that is really required of them”.

לאחרונה זכה קורן לעוד הרבה יחס תקשורתי. הרצאה שהוא נתן בכנס השנתי של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי הפכה פתאום ל"מחקר" והנתונים הרכים (בעלי כלבים שבאים ומספרים לו סיפורים) הפכו לעובדות. קורן פשוט אגד מיני נתונים כרך אותם בספר וטען כי כלבים חכמים יותר מאיינשטיין. אני מאד אוהב כלבים. למעשה אני אוהב את הכלב המכוער והמטומטם ביותר שניתן להעלות על הדעת יותר מחוקרי מחמד דרגה ז', אבל עם כל הכבוד לכלבים, גאוני הדור הם לא. במחי יד הפך קורן מאמץ מחקרי של שישים שנה לאבק בקביעה הפשטנית והמוטעית שלו שלכלבים יכולת מנטלית של תינוק בן שנתיים וחצי, כשההצדקה האבולוציונית לכך היא שזהו מין שנמצא בסמיכות לבני-אדם. אולי לא נכחתי בשיעור שבו הסבירו כיצד נגיף האינטליגנציה מדביק ועובר בין מינים. אולי לא הייתי בהרצאה שבה הראו יחס ישיר בין שהייה לצד מין מפותח ממך לבין פיתוח היכולת האינטקלטואלית שלך עצמך (אה – כי אין כזה דבר!). גם לא ידעתי שיש שלושה סוגים שונים של אינטיליגנציית כלבים, לתומי חשבתי שאינטיליגנציה היא מקשה אחת. כנראה שקורן חושב שכולם מטומטמים (ולאור הצלחתו המסחררת כנראה שיש מידה לא מבוטלת של אמת בהנחה זו) והוא פשוט ממציא סוג של מדע להמונים, מדע בו ריגורוזיה מדעית אינה בנמצא והפרשנות מותאמת לדרישת הקהל. אבל גם במדע הזה יש מידה רבה של האנשה: כמו האאוגנטיקה, גם קורן נותן בכלבים אותות ומופתים ומדרג אותם לפי רמת האינטליגנציה שלהם: הארי הנשגב (סליחה, הבורדר קולי) הוא החכם ביותר וכן הלאה... האם לסוג התקשורת הזו עם הציבור מכוון נשיא האוניברסיטה העברית? כי אם כן, אני מעדיף שאף מדען לא ידבר איתי לעולם.

ולקינוח, הסינגל החדש של ביפי קלירו. השיר מעולה אבל ההיסטוריה מלמדת שהסינגל שהם מוציאים הוא היחיד הטוב באלבום. אני מקווה להתבדות.

גם פרו טולס זה סוג של חומרים אסורים

בהיסטוריה הארוכה של האתלטיקה הקלה יש רק שיא פנומנלי אחד אשר בדיעבד ניתן לקבוע בוודאות כי היה כשר: ה-8.90 המפתיע של בוב בימון. כל שאר השיאים, החל מהמתקפה של הגוש הסובייטי דרך פלו ג'ו ובן ג'ונסון ועד פרץ השיאים הסיני הקצרצר (יום יבוא ואנשים גם ילמדו שהשיא של מייקל ג'ונסון ב-200 היה מצוץ מהמזרק) מזמן נדחקו לפינת המוקצים מחמת מיאוס’ – גם אם רובם לא נמחקו מהספרים. בדיוק לפני שנה כבר כתבתי כמה תופעת בולט אינה רלבנטית למין האנושי והיום רק אומר בצער כמה עצוב היה לראות אמש את פרנקי פרדריקס – אולי אחרון האתלטים הנקיים ובוודאות האחרון שישמש כשגריר אמיתי וכנה של המקצוע – נותן את תחזיתו במסיבת עיתונאים שקדמה לגמר. לאנשים כבר לא אכפת היום אם התוצאה הושגה בדרכים לא חוקיות – מבחינתם זה פשוט מקרה של מיקור חוץ של היכולת האנושית לאיזשהו חייזר, הכל בשם השעשוע ותרבות הצריכה. אין יום טוב יותר מלהתגעגע בו לשמות כמו ג'סי אוונס, אמיל זטופק, בוב היינס, סבסטיאן קו, ג'קי ג'וינר קרסי, דן אובריאן, או אדווין מוזס.

השיר הבא מוקדש לבולט ובכלל לכל האתלטים המקצוענים הפועלים כיום באשר הם:

הקלישאה שלבנים לא מסוגלים להבחין בין אסיאתים ושאסיאתים חושבים שכל הלבנים נראים אותו דבר עשויה להיות נכונה בחלקה. מחקר חדש מראה שלעומת אירופאים, נבדקים ממזרח אסיה מתקשים להבדיל בין פרצוף מופתע לבין פרצוף מפחיד או בין הבעת גועל לבין הבעת כעס. החוקרים טוענים כי הגורם לכך הוא הבדל באופן בו הנבדקים משני האזורים סורקים ויזואלית את הפרצוף עליו הם מסתכלים: האירופאים הלבנים סוקרים את הפרצוף כולו ומתמקדים בעיניים ובפה במידה שווה ואילו האסיאתים מתמקדים בעיניים בלבד. אי לכך, הבעות אשר נבדלות זו מזו בעיקר במצב העיניים נעלמות מעיניהם של נבדקים ממזרח אסיה. צוות חוקרים מאוניברסיטת גלזגו ערך ניסוי קטן (26 נבדקים בסה"כ) בו נבדקים התבקשו לקטלג תמונות של פרצופים שהוצגו בפניהם לכמה קטגוריות כלליות של רגשות. התמונות נבחרו לייצג את הרגש הנבחן על סמך סטנדרטיזציה העושה סוג של אידיאליזציה פיזיונומית. החוקרים התמקדו בתנועות העין של הנבדקים ובאחוז השגיאות שלהם בזיהוי ההבעה המוצגת. החוקרים מדווחים כי האסיאתים ביצעו הרבה יותר שגיאות מהנבדקים הלבנים וכי עיניהם התמקדו בעיקר בעיני הפרצוף המוצג. בכדי לעבות את הטיעון שלהם החוקרים בדקו גם את סוגי האמוטיקונים הפוצים בשימוש בשתי התרבויות והראו כי האסיאתים משתמשים בסמלים שונים לחלוטין מאלו בהם אנו משתמשים ואלו משקפים את מצב העיניים המתאים לרגש המתואר.

Jack RE et al. 2009. Cultural confusions show that facial expressions are not universal. Current Biology. 10.1016/j.cub.2009.07.051

מחקר חדש מראה כי הליכה על שתיים באה מלמעלה ולא מלמטה: אבותינו שוכני העצים הם אלו שהתחיל להזדקר ולא אבותינו שהידסו על הקרקע. למסקנה זו הגיעו חוקרים מאוניברסיטת דיוק לאחר שבחנו את עצמות פרק כף-היד של מספר מיני פרימאטים. החוקרים טוענים גם כי הליכת אגרופים הופיעה פעמיים במהלך האבולוציה וכי על פי שני מאפיינים של קריטריון זה ניתן לקבוע שגורילות נבדלות משימפנזים ובונובואים. היות ומאפייני הליכת האגרופים של שלושת המינים הללו החוקרים משערים כי ההבדל נעוץ בעובדה שהגורילות מבלות את זמנן על הקרקע בעוד ששימפנזים ובונובואים מבלים הרבה זמן על העצים.

Kivell TL, Schmitt D. 2009. Independent evolution of knuckle-walking in African apes shows that humans did not evolve from a knuckle-walking ancestor. PNAS. 10.1073/pnas.0901280106