המדען המודרני כסרגיי בובקה, או למה צעדים קטנים טובים לשמירה על הקביעות

הועדה הפסיכוגיאוגרפית יגרמו לדייויד טיבט להיות גאה מאד: אמביינט גותי מעוטר בבריטון אפל כמו נובמבר במערב האי הבריטי. עוד עדות לקאמבק העמוק של שנות השמונים על כל גווניהן.

אוונגליסטה הוא הפרויקט האחרון של הגברת היקרה קרלה בוזוליך . קרלה היא מוזיקאית בחסד ועוזה עוקבת אחריה מקרוב זה זמן מה, מתפעלת מאופיה הזיקיתי ויכולתה להביא נגנים שונים לחלוטין זה מזה להרכיב יחד פאזל מורכב ויפהפה שנשמע מונוליתי לחלוטין. ללא ספק אחת האמניות המגוונות והמעניינות ביותר הפועלות כיום בסיתרא אחרא. אלבום הבכורה יצא באוקטובר בקונסטליישן.

דניאל סטק-הומסי (?) זונחת את שמה המוזר לטובת שם במה מוצלח בהרבה (נהר באמצע) דרכו היא עושה קברט ברוקי (??) ניסיוני ענוג וזך כישבנו של בבון מסוקס בן יומו. השפעות חסונות ביותר של סייק ואקספרימנטל משנות השבעים יוצרים מוזיקה פשוט יפה.

אוטו פון שיראך חוזרים והפעם הם משלבים בין ברייקור לבין הרזידנטס של שנות השמונים וגובלין, מה שמתרגם לאפלה קינקית במהירות מסחררת ואקספרימנטל בתאוצת שיא. כמו תמיד, מרכולתו של האוטו לא תמיד פוגעת, אבל היא לבטח מאתגרת ומציגה פן אחר של אלקטרוניקה.

אנדרו פקלר עושה גליץ' פריך, פציץ ופציח, כיאה למי ששיחרר כבר בקראנקי או שטאובגולד.

והנה עוזה מגיחה למיינסטרים (דהיינו היא מריחה, הוא לא שם עליה חצי זרבובית). סוויצ'פוט הם קולדפליי רק עם כשרון. יושבים להם בנחת באפרכסת של כולם, רק בלי להעליב עם שירים שנשמעים ב-ד-י-ו-ק אותו הדבר. אל תחפשו מקוריות כאן, רק ביצוע מדויק, יעיל ונכון של פופ/רוק בריטי ששואב מכל דבר טוב שבא לפניו בתחום. מיותר לציין שכל הדביקות הקולדפליית מעניינת לי את הישבן אבל כשהם מעבירים הילוך, מחברים דיסטורשן ונוסעים מנצ'סטרה, דברים מתחילים לדפוק.

והנה קצת פרי ג'ז בריטי אגרסיבי מביות היוצר של טריוVD.

ולקינוח הפרק המוזיקלי: התקליטן הטמיר, אשר מייצג את הגל החדש של הברייקור (זה שמערבב סגנונות כאילו שחו להם בקלחת של מכשפה חשמלית, לא גירסת שבירת הגאבר הכסחנית), מוציא חדש. אז הנה קטע קצת יותר ישן (מיותר לציין שהחדש יוצא באד נויזיאם, נכון?)

ובשעה טובה צלחנו הלחנים והגענו למדענים:

הנושא המחקרי הלוהט ביותר בעשורים האחרונים בפסיכולוגיה אבולוציונית הוא האבולוציה של השפה. רבבות מחקרים נכתבו על הנושא וכעת מגיעים חוקרים מ-UCLA וטוענים כי סיבה מרכזית בגינה הומו סאפיינס מדבר והאחרים לא היא הגן הרגולוטורי החביב FOXP2. מחקרים עברו מעידים כי מוטציה מסוימת של גן זה עומדת מאחורי קשיי דיבור ורכישת שפה בקרב בני אדם וכי שינויים במנה בחלבון לו מקודד הגן הופיעו בקרב בני אדם בערך באותו זמן בו השפה הופיעה. המחקר החדש טוען כי הבדלים באופן בו גן זה מבוטא בקרב בין בני אדם ובין שימפנזים הם העומדים מאחורי אי-יכולתם של השימפנזים לדבר. המחקר החדש יצא לבדוק באופן פרטני כיצד שינויים במבנה חלבון ה-FOXP2 בתרביות תאים אנושיים ושימפנזיים וזאת על ידי סריקת הגנום אחר הגנים שפעילותם מבוקרת באמצעות FOXP2. השוואה זו מראה כי שני החלבונים בנויים באופן שונה ולכן גם מתפקדים באופן שונה. החוקרים טוענים כי ממצאים אלו עשויים להסביר את ההבדל בהתנהגות השפה בין המינים, שכן מפל העלה חלבונית שונה מוביל לעיצובן של תכונות שונות לחלוטין בין שימפנזים לבין בני אדם.

Konopka G et al. 2009. Human-specific transcriptional regulation of CNS development genes by FOXP2. Nature. 462 (7270): 213-218

נושא מחקרי לוהט אחר, אם כי ותיק בהרבה, הוא סוגית האלטרואיזם בעולם החי. מחקר חדש מצביע על האפשרות המפתיעה כי גם לצמחים יש התנהגות אלטרואיסטית. תקשורת בין צמחים הינה דבר מוכר ומתועד היטב וכעת חוקרים שעבדו על הצמח Impatiens pallida מדווחים כי צמחים עם קירבה גנטית החאד לשני מגיבים באופן שונה מצמחים ללא קירבה גנטית למדדים שונים של תחרות.צמח זה גדל במקבצים צפופים של פרטים הקרובים זה לזה מבחינה גנטית והוא חשוף לתחרות עזה מעל לאדמה. החוקרים חשפו את הצמחים שלהם לשני מדדי תחרות (איכות אור וצפיפות שורשים) כשהצמחים חולקו לכאלו עם קירבה גנטית זה לזה וכאלו ללא קירבה שכזו. בקרב קבוצת בני המשפחה הצמחים לא שינו את מאפייני חלוקת המשאבים לעלים ו/או לשורשים ובמקום זאת הם השקיעו אנרגיה בהארכת הגבעול ויצירת ענפים חדשים. מכאן עולה שלמין זה היכולת לזהות פרטים עם קירבה גנטית ולהבדילם מאלו שנעדרים קירבה זו. דהיינו הקולקטיב ניסה להגדיל את שטח הפנים לפוטוסינתזה וזאת מבלי להסתיר את אחיו הצמחים הסמוכים לו. קבוצת הניסוי בה צמחים היו נטולי קירבה גנטית, הצמחים אכן השקיעו אנרגיה בהגדלת שטח פני העלים, דבר שבעליל יוצר תחרות בין צמחים סמוכים. החוקרים מדווחים גם כי הבדלים אלו נצפו אך ורק בקרב רותם צמחים שגדלו בנוכחות שכנים בעלי שורש, הווה אומר התקשורת הכימיקלית בין השורשים הכרחית במין זה לזיהוי. השורה התחתונה היא שגם בקרב צמחים ישנם מינים חברותיים.

Murphy GP, Dudley SA. 2009. Kin recognition: competition and cooperation in Impatiens (Balsaminaceae). American Journal of Botany. 96: 1990-1996

צביעות הרוקנרול, או שברו לי את הגיטרה – מי ישלם?

השבוע, לאחר חודשים של הורדת ערוצים בודדים באופן הכי מתסכל שניתן להעלות על הדעת, סופסוף זכיתי לשמוע קטע שלם ומלא (אמנם טרום מיקס) של הגיישהנו החדש. שלוש וחצי דקות של אושר צרוף וחיוך מטומטם על הלקקן. עם טלסקופ הם לא רואים את התחרות בארץ...

מכפלת תרמו את כישוריהם המוזיקליים להפקה של התיאטרון הציבורי של ניו יורק יחד עם אן האת'אווי של הלילה השניים עשר. במקור הם עושים פופ-אמריקנה קסומה וכעת הם התחברו לצד הברוקי שלהם. האמת שהתוצאה די מזעזעת ולכן זו הזדמנות משובחת להיזכר ברגעים יפים יותר:

החודש יוצאת הדפסה מחודשת של כל שלושת אלבומיה של רולי ראיין מ-1973. הבעיה היא שהקטע הזה הוא הטוב ביותר ומשאיר את השאר מילין רבים מאחור.

והנה כמה דברים בקטנה, יען כי או שעוזה לא הצליחה למצוא את האלבום המלא או שהיא לא ממש נפלה מהם, אבל לא ברמה שתמנע הפצת הבשורה: המציצנים היפנים מגיעים דווקא מאנגליה והם עושים הרבה רעש, משהו שמזכיר את קווין אנדרינה (ע"ע פוסט קודם) ובעיקר כי יש להם חתול בעמוד הבית. כפר כף-הרגל הם בדיוק סוג הבלאגן שאני אוהב: הרכב תופים-קולות בלבד, או שמא יש לומר תופים-צרחות? תשכחו ממלודיה או מורכבות מוזיקלית: זוהי פשוט אנדרלמוסיה-פסט במיטבה, ומתכון בטוח לכאב ראש לשותפיכם למשרד ולפיטורים מיידיים. מתנדב הרובה גם הם בריטים אבל הם תקועים בעשור אחר לגמרי עם מעין שוגייזנינג מעודכן. הביצים החביבות עושות את מה שאמור להיות אלבום האימה של המאה שכולו מחווה לטווין פיקס ואני די משוכנע שאתם צריכים לשכוח לגמרי מבדלמנטו ולחשוב יותר בכיוון של פופ אידיוטי משריש. אליסה לו האיטלקיה עושה אמביינט אוורירי שלא צולל יותר מדי.

והנה דוגמא מצוינת למצבה של המוזיקה היום: הדוקן. הרכב האלקטרו הלונדוני הוא למעשה הפרוד'יג'י של שנות האלפיים, אבל עשור בלבד יוצר בדל של עולם ומלואו. המוזיקה של הפרודיג'י עיצבה דור שלם בגלל שתי סיבות שהופכות להקות ומוזיקה לאל-מותיות: מוזיקה שכמוה טרם נשמע עד אז וצמיחה מתוך תרבות-נגד אמיתי. סצינת הרייב של שלהי שנות השמונים ותחילת שנות התשעים ייצגה תרבות מחתרתית של ממש (למעשה זו התנועה החברתית-מוזיקלית האחרונה שצמחה באמת מתוך מגמה של התרסה) והמוזיקה ששימשה לה כשגריר היתה בוטה כפי שרק ההארדקור של לוס אנג'לס היה בשנות השמונים המוקדמות מאד. פרודיג'י ייצגו בכל רמ"ח איבריהם תרבות שלא יכלה ולא יכולה לשבת במיינסטרים. היום, יש לנו מצד אחד את הדאבסטפ ומצד שני אימו. כולם ביטויים מוזיקליים של ילדים מפונקים ושבעים שתרבות וחברה הם מונחים נפרדים זה מזה עבורם. הדוקן לקחו מפרודיג'י משהו בלתי ניתן לתרגום שנקרא sensibilities ולקחו אותו היישר לבמה, בלי לעבור את התחנות בהן עברו פלינט והאולט. הדוקן לא מייצגים אף אחד ושום דבר ולכן המוזיקה שלהם (טובה ככל שתהיה) לעולם לא תגיע לגבהים של פרודיג'י המוקדמים. אולי המהפכה המוזיקלית הבאה תגיע ממזרח אירופה או מרכז אמריקה, מקומות שבהם עדיין יש חשיבות לעממיות של המוזיקה, לקונטקסט בה היא נוצרת ולא מוצר אינטרנטי סינתטי המבלבל בין חשיבה עצמאית לשטיפת מוח קפיטליסטית. הסאונד הבא חייב להיות סאונד של כעס כתחליף לשאננות ולמדושנות של היום.

ולקינוח: אלבום חדש להרכב החיפחופ האוסטרלי חשיבה טקטית. הקטעים שאני אוהב ממנו לא זכו לוידאו, אז נחזורה אחורה לאלבום הקודם ונדלה ממנו קצת שמיייח.

All the wrong friends in the right places

יש משהו בממלכה הבריטית שגורם לז'אנרים מסויימים לעבוד הכי טוב רק באפור גשום. סנסר משלבים פאנק והיפ הופ כאילו היו צ'אמבוומבה, קלאש ופרודיג'י יחד ושופכים מלל פוליטי כאילו גברת הברזל עדין בשלטון.

ובתפנית חדה: לאשף החשמל בונובו יש אלבום חדש והסנונית הראשונה ממנו היא פנינת דאון-טמפו מופלאה, שצריכה להצרך דווקא בגרסת הרימיקס שלה מביתו של גראסקט.

את זה רציתי לתת בפוסט הקודם, אבל במקרה הזה איחור אינו מוריד נקודות. שיר מופתי ברמות אולימפיות מפרויקט הפוסט-הכל השאפתני אנסמבל הג'ז האפל של הקילימנג'רו.

לאלקטריק סיקס יש אלבום חדש וכהרגלם בקודש הם ממשיכים לשחרר מפלצות רחבות המוחבאות היטב בתוך אלבומים בינוניים ומטה. הנה דוגמא למשמיד בטונדות שיגרום לכל בנאי – בוב או אחר – לקפץ עם הקונגו שלו.

הדפסה מחודשת לבויד רייס, שאם תכירו אותו סביר להניח שזה יהיה תחת השם NON. הברנש הלא ממש בסדר בראש הוא אמן ספוקן וורד/אינדסטריאל/פאנק שצמח בסצינת האוונגרד האמיתית של האייטיז. הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש ובנוסף גם לא ממש ידידותי לאוזן הלא מתורגלת. האדון ליאון שיחרר לאוויר כמה וכמה שדוני אינדסטריאל שגרמו אפילו לאוזניים של עוזה לדמם בזמנו. תחשבו מה היה קורה עם ג'לו ביאפרה היה מחליט ללכת לצד האפל ואז תבינו במה עסקינן. אלבום מ-1995 נושם כעת אוויר שנות 2000.

ולקינוח, קצת מדע (בכדי שרועי לא ירביץ לי)

מודל מתמטי חדש מראה, בפעם הראשונה, כי ישנם במוחם של מקוקים נוירונים יעודיים לתזמון. סוגית ייצוג הזמן הינה אחת המורכבות והמסועפות הפסיכולוגיה ובפסיכופיזיקה ותלי-תילים של מילים ומודלים הוצעו בכדי לתאר ולהסביר את האופן בו חיות מסוגלות לפעול על פי תפיסת זמן במרווחים שונים. השיפור הדרסטי בשיטות הזיהוי הנוירולוגיות הזניק קדימה השדה המחקרי הזה (תוך כדי החרפה דוחה של האכזריות כלפי בעלי חיים במהלך הניסויים). במאמר המופיע בכתב העת היוקרתי PNAS מדווחים חוקרים כי נוירונים אלו פועלים בשני אזורים: ה-PFC והסטריאטום, שניהם אזורים המעורבים בפעילות קוגניטיבית מתקדמת. שני מקוקים אולפו לבצע פעולה מוטורית בתגובה לתנועה של גירוי ויזואלי על מסך. הקופים היו חופשיים לבצע את הפעולה מתי שהם רוצים לאחר מתן פקודת ההתחלה. החוקרים טוענים כי תאי-עצב אלו פועלים בקורלציה ישירה לגירוי הויזואלי אליו הנבדק נחשף וכי ניטור הזמן נעשה על ידי הפעלה עוקבת של נוירונים בהתאם למאפייני הגירוי הויזואלי המעובד במוח, דומה ליצירת חתימת-זמן על גבי סרט וידאו. לאחר הפקודה להתחלת הניסוי קבוצות שונות של נוירונים פעלו במרווחי זמן קבועים מאותה פקודה (100, 110, 150 מילישניה וכיוב'). דהיינו, הדפוס הקבוע והמדויק של יצירת חותמות הזמן ברזולוצית זמן גבוהה ביותר מאפשרת את הבסיס ליצירת ייצוג זמן רציף במונחים של התנהגות מוטורית. לפנינו אם כך מקרה של תזמון ללא זמן (או ליתר דיוק, ללא שעון).

Jin DZ et al. 2009. Neural representation of time in cortico-basal ganglia circuits. PNAS. 10.1073/pnas.0909881106

ונחזור לנושא קרוב יותר ללבי: התנהגות בעלי חיים. אחת הסוגיות המרתקות בתחום זה הינה האופן בו פרטים בקבוצה מעבירים מידע האחד לשני, או במילים מקצועיות יותר: למידה חברתית. ישנן טכניקות רבות של למידה חברתית וכעת מחקר אמריקאי חדש מראה כי דרורים צעירים לומדים לשיר על ידי ציתות לדיאלוגים של מבוגרים. החוקרים עקבו אחר דרורים זכרים רכים בשנים והשמיעו להם שיחות על הא ועל דא שהוקלטו בין שני מבוגרים (שהתפגרו כבר כך ששירתם אינה מוכרת לצעירים) ומדדו כמה זמן לקח לזאטוטים להתקרב לרמקולים ולאיזה מרחק מהם הם הגיעו. הנתונים מראים כי דרורונים התקרבו יותר ועשו זאת מהר יותר כאשר הם שמעו דיאלוג מאשר מונולוג.

Templeton CN et al. 2009. Juvenile sparrows preferentially eavesdrop on adult song interactions. Proceedings of the Royal Society B – Biological Sciences. 10.1098/rspb.2009.1491

מהמולקולות שמרכיבות בני אדם אפשר לבנות כל כך הרבה מינים אחרים יותר טובים

עטלפים עושים את סוג המוזיקה שעושה הכי נעים לעוזה לאחרונה: שילוב של מת', גאראז' וסייק עם כל טוב הארץ והכל תחת כסות אינטלקטואלית בריטית כבדה. נשמע כמו מצעד בו לודיסטים מובילים נודיסטים מחוף קפוא למסבאה עפופת עשן להילולת וויסקי ומופעי סספנשן. במילים אחרות: אם אהבתם את קרדיאקס אתם חייבים לשמוע את העטלפים.

SHADOW FUCKING from Digital Beast on Vimeo.

ממש לא רחוק משם נמצא את דיסה הגרמנים שלוקחים את המרקחת הנ"ל לכיוון יותר פרי ג'זי תוך כדי שמירה על אותן אנרגיות, דהיינו זה כמו לשמוע שת"פ בין האקס לברויצמן בבירגרטן בפברואר.

עקב בצד אגודל הפרויקט האחרון שלהם שיצא לפני כחודש בלבד, אנסמבל הג'ז האפל של קילימנג'רו משחררים את אלבומם השני. למי שפספס, עסקינן בפיסות פוסט-רוק מורכבות, מפותלות ומהפנטות עם רמזים לטוקסידומון מוקדם שעושות כל כך נעים שאפילו כיפות הקרח על ההר מוכנות להשאר במקומן. The ettes חוזרים עם אלבום חדש עטור גאראז' ועתיר סייק (כולל קאבר מפתיע לפנינת סייק נשכחת). בדיוק סוג המוזיקה שעושה נעים באוזן לעוזה בימים קרים אלו (שורות אלו נכתבות כשבחוץ 6 מעלות בצהרי היום). דם גדול הם הרכב פורטלנדאי המתרומם גבוה מעל לרמה שהסצנה המקומית שם הרגילה אותנו אליה. ההרכב הם רביעיה שבסיסה הוא צמד מקימי להקת סרברוס (מהצד השני של היבשת) והם מנגנים מוזיקה שמשיעים בקרחות יער כאשר רוצים לזמן מכפשות/פיות (הכל תלוי בהעדפה האישית של המאזין). אינספור כלים משמשים ליצירת אוירה מהפנטת וגותית (במובן ההופמני ולא במובן האייטיזי). ללהקה יש חיבה ל-CDR-ים והיא מנפיקה אותם בשרשרת אם כי בהדפסות מצומצמות מאד. כאן תמצאו הרבה מוזיקה ווידאו שיחסכו לי מקום.

לזעיר השבדים יש אלבום חדש וכמו תמיד מדובר בהנאה צרופה מפניני פופ הנע בין המינימלי לקאמרי עם נגיסוני אלקטרוניקה פריכים. שורו הביטו וראו בעצמכם

לקייטי ג'יין גרסייד יש מפלצת מרתיעה בגרון וכשהיא יוצאת לטיול בפארק כולם מחפשים את המסתור הקרוב. אבל, בפרויקט החדש שלה (שבאופן משעשע נקרא הגרון של רובי), מי שהיתה עמוד האש של מחנה הסקרימו (הלהקה הקודמת שלה – המלכה אנדרינה – עדיין עומד בפסגת הז'אנר), צורחת מלידה וצווחת אנושות, מתכדררת לה בפינה בשקט ומוציאה אלבום שכל כולו לחישות ענוגות. מה שהגיל עושה ל(א)נשים.

למי שתהה מה גורלה של קייט בוש, סביר להניח שהיא התגלגלה בשאון לתוך אמילי סימון, שבאלבומה החדש נשמעת כמי שדיבוק בושי תפלצתי לפת את מיתרי קולה. לא בדיוק המשך אורגני לאלבום הקודם, אבל עדיין מדובר בפופ מודרני המשלב אייטיז והפקת אלקטרו א-לה גולדפרפ של שנים עברו.

ברוך שפטרנו מעונשו, נטלו, עומסו לחצו ותועקתו של זה

אלבום חדש לקסם פסנתר! אלבום חדש לקסם פסנתר! אלבום חדש לקסם פסנתר! הלהקה הפעילה האהובה ביותר על עוזה חוזרת באלבום אולפן עשירי (ומי יודע כמה בפרץ היצירתי של גלן ג'ונסון בעל הבית) והפעם יש הופעת אורח כה מתאימה של ברנדון פרי המופלא ממתים יכולים לפזז. שנה שעברה הם לקחו בהליכה את תואר אלבום השנה ובשנה אומללה כמו 2009 אין להם ממש תחרות.

איש הטיגריס האגדי ממשיך בעקביות בשלו ומוסיף כעת אלבום חדש לדיסקוגרפיה שלו: אלבומים עתירי גרסאות כיסוי שנעים בחינניות על פני כל דבר אייטיזי ובלוזי תחת כסות סליזית כבדה. אם אהבתם את מארק לנאגן, תאהבו גם את זה. כבוד לבנאדם שמצליח להביא את אסיה ארג'נטו לשיר איתו

ככה עושים פופ קליט אבל לא מתפשר, אקספרימנטל בלעז (ונא לא לבלבל עם אינדי קקה). הגברת פוליאסטר מגיעה אלינו מגרמניה ובינתיים שלושה קטעים (ושני רימיקסים) באמתחתה, יעני יש למה לחכות.

כך סתם יצא שחלק ניכר מהסרטים בעוזה אהבה לאחרונה הם סקנדינבים ושונים זה מזה לחלוטין. אחרי האיש ששנא נשים שתיארתי בפניכם זה מכבר מגיעים שני סרטים דניים: הראשון הוא התרגיל המחשבתי (לא אומר קומדיה שחורה או סאטירה יען כי אין עסקינן במופת של סוגות אלו) של איך להפטר מאחרים והשני הוא אנטיקרייסט של פון טרייר. המוני אנשים סבלו (ויסבלו) קשות וישנאו את הסרט אבל הבעיה העיקרית שלי עם שלל הביקורות הקטסטרופליות שהסרט קיבל היא הצביעות האדירה שפורצת ממנה: תקריב של זירמה אצל טוד סולנדז זה סבבה ונושא אמירה; חרטטת נפוחה הטעונה בכל הסימבוליקה בעולם של צ'רלי קאופמן זה עמוק ומגרה; אלימות פלסטית וקשוחה עד אימה של גספאר נואה זה ניצול מושכל ונבון של המדיה אבל כנראה ששילוב של השלושה זה יותר מדי בשביל מבקרים. אז ככה: אין כזה דבר יותר מדי אצל פון-טרייר - הוא האלוף האולימפי הבלתי מעורער בלחיצה על כפתורים למרחקים ארוכים ואין מניפולציה רגשית ותעלול מחשבתי שהוא לא בוחל בו. בעשור האחרון זה גרם לו ליצור סרטים שאני סבלתי בהם עד כדי אולקוס ספונטני (דוגוויל בראשם) אבל מאנטיקרייסט לא יצאתי בתחושה הזו. יכול להיות שפשוט נפלתי לפח בגין שינוי האדרת, אבל סוג הביקורות שהסרט קיבל מעיד בעיקר על מוגבלות המחשבה של המבקרים. תוספת מאוחרת: ממזרים חסרי כבוד הוא הטרנטינו הכי טוב, אולי בגלל שהוא לא דומה לשום דבר שהוא עשה קודם. האוריינות הסינפילית שלו מעוררת יראה ממש אבל הפעם, במקום ולהעתיק ולמחזר, הוא משתמש בידע שלו ככלי אומנותי של ממש (ההבדלים והמתח בין הקולנוע של ויימר לקולנוע של הרייך) ומוציא מקאדר שחקנים אירופאיים משחק מעולה, סממני היכר של במאי גדול (הוא כנראה מודע לזה, ע"ע משפט הסיום של הסרט). אני חייב להוריד את הכובע ולתת מיאו אחד ארוך ומסתלסל.

ללא חרטות על נעורינו הוא שם הבמה החדש של רמי גבאי. האדון גבאי נושא באמתחתו תיפוף בהזוהרים, ללא צל צילו של ספק אחת הלהקות הכי טובות שאי פעם פעלו בכנען. אם הזוהרים היו עובדים היום לפחות הם היו מצליחים לנצל את מהפכת האינטרנט שלא היתה זמינה בעודם פועלים ולהגיע לקהל רחב יותר. גבאי תיפף גם בבום-פם והשבוע למדתי מפי הסוס כי יש לו פרויקט חדש (האם יש קשר לסרטו של קוראסאווה?). סרתי בזריזות לאתר והופתעתי לגלות פרויקט אלקטרוני מינימלי, מענין ויפה. הבטחתי לפרסם במידה ואוהב, אז הנה עוזה עומדת במילתה. פרויקט:קומקינו הם להקה בריטית שרוכבת גם היא על נחשול הרטרו אייטיז ששוטף את כל שבעת הימים בימים אלו, רק שהם עושים עבודה ראויה ולכן עוזה חושבת שמן הראוי לתת להם שערת שפם אחת לציון (תקשיבו לפנומברה 1 ותבינו למה).

פתאום, באמצע יום של חול, מחליט ברנש לעשות קאברים לקויל, אחת הלהקות החשובות ביותר באייטיז. אבל הוא נטוע כל כך עמוק באותו עשור, שהוא הולך ועל הדרך עושה מחווה גם ל-this mortal coil: הוא גייס חברים מכל מיני להקות (כולל דאאו האדירים והכבירים באדם ואפילו בוני פרינס בילי ויעל נעים מכוחותינו) ויצר פרויקט חובה לכל מי ששני השמות הנ"ל שולחים בו פרצי אושר ופרכוסים אפילפטיים.

עוזה מאד אוהבת רום. אבל לא כמו מוזיקה. הבעיה היא שבחיי הלילה הא בהא תליה. אין זה רז שהרוב המוחץ של מקומות הבילוי בעיר מתהדרים במוזיקה שאפילו גלגלצ היה מקטלג כאוונגרד. זה משאיר אותנו עם החשודים המיידים בהם דרים להם מאגניבים ומאגניבות, אך אויה! בימי ראשון ובסופ"שים השסק הוא ממקומות המוזיקה הגרועים בעיר, הזינגר הפך למושבת תקליטנים זבי חוטם ויהירים שמשוכנעים שקרני שמש הן אלו היוצאות מחלחולתם, וכל המקומות האחרים פשוט תקועים על נישה ולא מגוונים (אני אוהב הרבה מאד ז'אנרים אבל לשמוע רק להיטי ז'אנר במשך שלוש שעות כמו בריף ראף או בלייקה זה לא מעניין). הקיצר, הנה נזרקת כפפה. עוזה מוכנה להדס טלפיה לכל מקום בעיר, נידח, מסכן ומסוכן ככל שיהיה, רק בכדי למצוא מוזיקה איכותית ומגוונת שיכולה להחזיק ערב שלם של צריכת אלכוהול כבדה. לא אכפת לה מסיכונים תברואתיים ואיומי סגירה של משרד הבריאות או העירייה, לא מקהל של ערסים הארדקור או צפונבונים מתישים, ממחירי רצפה או תמחורים שערוריתיים, כן מטבח או לא מטבח, שירות לבבי או מתנשא וכיוב'. רק מצאו לה מקום ראוי לשמו מבחינה מוזיקלית. אני מבטיח לפרסם, להלל, לשבח ולקלס בפרהסיה ובראש חוצות מקום (או אפילו רק תקליטן אחד שהחזיק ערב טוב במקום שאינו כזה) אליו אגיע לאחר המלצותיהם של קומץ קוראי בלוג זה. אה, ואם כבר נתכנסו לדון בסוגיות שכאלו: אני מבטיח להעניק תואר של כבוד לאדם שיצליח להסביר לי את הביטוי המטופש, המצוץ מהאצבע והנפוץ עד תחושת קבס "קהל איכותי".

נו, לזה לא ציפיתי. מחקר קנדי חדש טוען כי חלק מהצרכנים האקולוגים לא עושים לאף אחד טובה, כי למעשה קניה ירוקה מגבירה התנהגות אגואיסטית, ואף פלילית! לא פחות... החוקרים טוענים כי כאשר צרכנים מסוימים רוכשים מוצר ע מודעות סביבתחיהם רוכשים לעצמם בכך תו תקן אלטרואיסטי אותו הם ממירים לרשיון להתנהגות אנוכית ופושעת. ממצאים אלו מבוססים על שלושה ניסויים: הראשון הראה כי הציבור גורס שצרכנים ירוקים הם טיפוסים אלטרואיסטים ואתיים יותר משאר האנושות. השני העיד כי די בחשיפה למוצרים אקולוגים בכדי לגרום לנבדקים לחלוק שיעור גדול יותר מכספם עם משתתפים אחרים במשחק אולם אלו שאכן ביצעו רכישה של אותם מוצרים היו קמצנים בהרבה. הניסוי האחרון כי הצרכנים הירוקים היו השקרנים והגנבים במשחק אחר.

Mazar N, Zhong C-B. 2009. Do green products make us better people? Psychological Science. In press.