כת למיטיבי לכת

אח, הקארמה הקוסמית. רק היללתי את מעללי החיפחופ התחתוני והנה נחת על אפרכסותיה הכתומות של עוזה אלבום נוסף שכזה, עם טוויסט. לא רק תחתוני, אלא כזה שקורץ במעיכת עפעפיים אגרסיבית למיינסטרים בהפוכה. ללא יכול יש הוקים קטלניים שדוחפים קדימה מילים חכמות ביותר שרצות מהנמוך לגבוה ומכניסות לכולם בלי יוצא מן הכלל. ויש גם אורחים עם כבוד (ראו קליפ).

אבל זה לא הסוף, שכן שיתוף הפעולה בין העריק מספר אחד לבין אסיד מספק גם הוא כמה רגעים איכותיים. אז הנה הם שוטחים את משנתם ומלכלכים על אחרים ויוצרים אוירה ממש לא נעימה שבגינה כדאי לכולכם להפסיק במיידי להיות חברים שלהם. זה הדבר הנכון לעשות

שיני הים הם הרכב בריטי אינסטרומנטלי שעושה פוסט-פסיכודליה (דהיינו שילוב של פסיכודליה ופוסט רוק, המצאתי הרגע). מזכירים מאד את התקופה המוקדמת של פינק פלויד, אחרי סיד בארט. איפי חדש בימים אלו (הקליפ משנה שעברה)

מרה לי מילר משתמשת בבוסקה בראון ככיסוי הלהקתי (והמאד נפוטיסטי) לתפוקה המוזיקלית שלה. כפי שיעיד הוידאו, הלהקה קמה ונופלת על הגברת מילר שמחזיקה את עצמה והסינגר-סונגרייטר שלה בקלילות עם או בלי להקה. היא נשמעת כמו גרסא רגועה ומפוכחת של שנון רייט המעולה. זה אחד הקטעים האהובים עלי מהחדש שיצא בתחילת החודש

בתחילת שנות השבעים החליט אורנט קולמן, אביו של הפרי ג'ז, לנסות את כוחו ב"זרם השלישי", אסכולה צעירה ששמה לה למטרה לחבר בין מוזיקה קלאסית (מודרנית כמובן) לבין ג'ז. הרבה קשיים נערמו בדרך אך ב-1972 הוא הוציא את שמי אמריקה, פרויקט עם הסימפונית של לונדון שעלה לו בדם רב, אך התוצאה הסופית שווה כל רגע.

אט-אט ארסנל הטיעונים של המצדדים בייחודו הביולוגי הגורף של האדם מהחיה הולך ומתפוגג לו. עם האצת חקר הקוגניציה בקרב בעלי-חיים אנו למדים חדשות לבקרים על כך שחיות שונות ומשונות מסוגלות לעשות דברים שאנו משוכנעים בבטחון שלם (וכותבים ספרים רבים על כך) שרק בני-אדם יכולים לעשות. ברוב המקרים השערות אלו הן מצוצות מהאצבע ולא עומדות במבחן ההגיון האבולוציוני הבסיסי ביותר ורק המעטות שבהן מחזיקות מים. מחקר חדש דנדש מנפץ עוד מיתוס, הפעם הטענה לפיה רק בני-אדם חולקים מזון באופן וולנטרי. צמד חוקרים חקר בפעם הראשונה התנהגות זו בקרב בונובו, מי שמוערך כסובלני מבין ארבעת קופי-העל. הם שמו שני קופים ללא קשר משפחתי בשני חדרים נפרדים ונתנו לאחד מהם אוכל. לקוף היתה האפשרות לצרוך הכל לבד או לגשת לחדר הסמוך ולשחרר את הקוף השני ולחלוק עמו פת לחם. אתם יכולים לנחש בעצמכם מה קרה.

Hare B & Kwetuenda S. 2010. Bonobos voluntarily share their own food with others. Current Biology. 20 (5): R230-R231

מחקר אמריקאי חדש יצא להשוות בין סוגי השיחות אותן מנהלים אנשים שמחים ואנשים שאינם שמחים. במשך ארבעה ימים הנבדקים ענדו מכשיר (בו עשו החוקרים כבר שימוש מחקרי ענף בעבר) המקליט קולות כל 12 דקות למשך חצי דקה. לשלל ההקלטות הללו האזינו החוקרים וסיווגו את השיחות לשיחות בטלות (סמול טוק) או לשיחות בעלות תוכן ממשי. במקביל הנבדקים מילאו שאלון שנועד לאבחן את אישיותם ומצב רוחם. החוקרים מדווחים כי האנשים השמחים ביותר מבלים 70 אחוזים יותר מהיממה בפטפוט עם אנשים אחרים ועשרים אחוזים פחות לבד לעומת הנבדקים בעצובים ביותר. יתרה מזאת, השמחים ניהלו פי שתיים יותר שיחות בעלות תוכן ושליש פחות שיחות סרק. מכאן מסיקים החוקרים כי חיים שמחים הם חיים בחברותא המעניקה תוכן אינטלקטואלי למלל אותו היא מייצרת.

Mehl MR et al. 2010. Eavesdropping on happiness: well-being is related to having less small talk and more substantive conversations. Psychological Science. (in press)

עוזה מתעבת פרסומאים. תקינות פוליטית היא ממנה והלאה ולכן בעליצות היא מגרגרת שמחיקתם של אלו מעל פני האדמה לא תגרום לאף אחד להזיל דמעה. במאמר העתיד להתפרסם בכתב העת הזניחJournal of Current Issues and Research in Advertising טוענים שנים עם כינור גדול כי ככל שהדיווחים החדשותיים מאזורי מלחמה גרפיים וקשים יותר כך צונחת הסבירות של צופים לזכור את הפרסומות ששודרו מיד לאחר מכן. הצמד הציג בפני כ-400 סטודנטים דיווחים חדשותיים בני חמש דקות מהמלחמה בעראק, לאחר מכן שתי פרסומות בנות חצי דקה ושוב חמש דקות של חדשות. את עוצמת הדיווחים תלו החוקרים בכמות הפיצוצים, הפצועים והגופות שנראו על גבי המסך. נבדקים שתמכו במלחמה זכרו את הפרסומות שהוקרנו לאחד דיווחים "רכים" בעוד שכל הנבדקים, ללא קשר לעמדה פוליטית, התקשו לזכור לאחר דיווחים קשים. הצמד, כמובן, לא מסתפק במלחמות, וטוען כי יש לבדוק בכלל את הסוגיה של תכנים מקטבים (דוגמת הפלות, התאבדויות וכו') ופרסומות, בכדי שניתן יהיה להבהיר למפרסמים שאין מה לחשוש מרכישת זמן אויר אחרי חדשות, כי הכל תלוי בעמדות פוליטיות. אכן, תמונות קשות... איזו דוגמא מאלפת לקפיטליזם מטורף כל כך שהוא כבר נוגס בישבנו הוא: מצד אחד הם מתחילים את המלחמות, מצד אחר הם חייבים להביא דיווחים פלסטיים יותר ויותר בכדי לעמוד בתחרות הרב-ערוצית ומצד שלישי הם חייבים להמשיך למכור, למכור ולמכור. כל כך הרבה קונפליקטים מונעים מהצרכנים להושיט יד לכיס העמוק. מה נעשה? אולי פשוט נכריח את כל הנטבחים להיות פוטוגניים מאד (יש לי מועמדים טובים, מי שמעונין) וללבוש חולצות עם לוגואים נבחרים? אפשר גם לבקש מנורה אפרון להנדס סצינות טבח והרס קלילות ליד קניונים ולהעניק למשפחות הנרצחים על המקום תווי קניה בתמורה לאספקת הניצבים הברוכה. טוב שיש את מי לפלח: את שוק הצרכנים מצד אחד ואת העראקים גופא מצד שני.

שלום עושים עם לום

תוצר של פסולת הם תוספת מבורכת לעולם ההארדקור, משתי סיבות. האחת פרוזאית (אפשר פאקינג להבין כל מילה שאדון סולן פולט) והשניה קונקרטית (מיזוג יעיל להפליא של מוזיקה ומילים דורבניות). פעימה נוספת ואות חיים מז'אנר שלא זוכה לייצר קול ייצוגי זה שנים ארוכות. יש ילדים שלא (או דווקא כן?) משתינים על פאריס (או פרז לצורך הענין) הילטון.

השקרנים חוזרים עם אלבום חדש ומשובח המשייט באלגנטיות על גבי מים סוערים בשלל סוגות: פסיכדליה, פאנק מוקדם ואז פוסט פאנק, עיבודים קאמריים ורוק בועט והכל בארומה בריטית שנוגדת את מוצאם. הקליפ שמתחת נראה כמו מחווה לאסיר והוא מצוין כמו השיר.

Liars "Scissor" from A Bruntel on Vimeo.

הקבקבים חוזרים אחורה בזמן ומציעים גרסת קנטרברי מודרנית. ההרכב הכלי הזה החליט אחרי ארבעה אלבומים לצרף שירות ולשם כך הם גייסו רשימה מכובדת של סולני דה נשיונל, סולנית יהלומי הנוצץ ביותר ואת אדון סופין סטיבנס. התוצאה היא ברוקית מוזיקלית וגותית באוירה. למרות כמה קטעים מבריקים לא עפתי על הדבר הזה, אבל על רקע היבול המחפיר באמת ששטף את אוזני בשבועיים האחרונים גם זה משהו (עקבו אחר שלל הלינקים בכדי לראות את כל ההופעה).

עוף החול והצב הם הרכב פוסט-רוק עם קצת קילומטראז' עליו והגרסא שלהם לז'אנר חורגת מהשדרה המרכזית שלו: הם קלילים בהרבה ויש להם נטיה לעשות שימוש תדיר בשירה. אין הדבר גורע מאיכותם, די להפך. למי שהסוגה זרה לו, יתכן וצמד החיות הללו ישמש ספתח ראוי. בימים אלו הם משיקים איפי חדש.

2010 נפתחה בבום אדיר ואיכותי של חיפחופ תחתוני. הנה דוגמא מאלפת:

נעימת הנושא שכתב פצצת הכשרון דני אלפמן (באנגל והשמשונים מוסרים ד"ש) לגרסא החדשה של טים ברטון לעליזה בארץ הפלאות מחזירה עטרה ליושנה:

חוקרים בריטים מספקים הוכחה ניסויית להיפותזת המלכה האדומה (אפרופו עליזה בארץ הפלאות), לפיה כי המנוע מאחורי אבולוציה אינו אדפטציות לשינויים סביבתיים מקומיים, כי אם אינטראקציה בין מינים בתלויים האחד ברעהו (קו-אבולוציה). ההיפותזה שפותחה בשנות השבעים גורסת כי בתוך מערכת היחסים בין שני מינים הקשורים זה בזה (חשבו על טפיל והמארח שלו או על פרח והמאביק שלו) שינויים אבולוציונים יתרחשו במין מסוים אך ורק בכדי לשמור על כשירות ביחס למינים האחרים אליהם הוא קשור. כך, אם מין אחד בקשר הזה משתנה גם האחר נדרש לשינוי ואם אין שינוי אז כל המינים במערכת ישמרו על סטטוס קוו. החוקרים ערכו סדרת ניסויים עם וירוסים על פני מאות דורות כשאלו אט-אט הפכו יעילים יותר ויותר בזיהום חיידקים. החוקרים מתארים מרוץ חימוש אינטנסיבי בו ידם של הוירוסים תמיד על העליונה: בכל פעם שהחיידק חשף אמצעי הגנה חדש, הוירוסים העלו את קצב השינוי שלהם וייצרו תגובת נגד (וזאת לעומת המצב השגרתי בו הם שמרו על קצב קבוע)

Paterson S et al. 2010. Antagonistic coevolution accelerates molecular evolution. Nature. 10.1038/nature08798

היום בתפריט הילדים: עולל זכר ברוטב אוכמניות

נינקה ליס עושה טריפופ שנדמה שחלף מן העולם: מלא דמיון, עשיר בעיבודים, עתיר בכיווני מחשבה ורעיונות. והיא גם עושה את ה-כ-ל בעצמה (אם כי הוא משופעת עמוקות מביורק המוקדמת). הבעיה היחידה היא שהאלבום החדש לא מצליח לשמור על רמה אחידה ולצד כמה קטעים מבריקים באמת (מהסוג שלא שמעתי כבר מאז תור הזהב של הז'אנר) יש כמה שטיחונים ומחצלות שייטב לכולם בלעדיהם.

הפרויקט החדש של לידיה לאנץ' – רעש גדול סקסי - הוא חתונה פוליגמית המאחדת פרי ג'ז, בלוז, גאראז' ודארק

אייטיז כשהיא בעצמה להקת הבית. למעלה מעשרים שנה של עשיה מוזיקלית עם קול ייחודי המתעקש לא לבוא באור הזרקורים זוכים לביטוי ראוי ביותר. דוגמית מהאלבום יצאה לפני כחצי שנה אבל החודש יוצא האלבום רשמית ובמלואו. הנה ראיון עם הגברת ודגימות בהופעה חיה:

רקדן הדיסקו הבר מינן של או ילדים הוא אחד מהשירים המצוינים של 2009 והנה הוא זוכה לרמיקס מופלא לא פחות. מעשה כשפים, אלכימיה של ממש: לקחת זהב ולהפוך אותו ליהלום.

גם ג'ון זורן הוא מל"ו צדיקים בעיניה של עוזה המזדקנת. הדיסקומן המטורף הזה לא חדל מליצור ולהפיק ולעיתים מתחת ידו יוצאים מפחי נפש אדירים ולפעמים מדובר בפנינים עטויות פז. בדיוק לפני שנה הוא שיחרר את האלבום ה-22 במספר בסדרת הפסקולים שלו, שם לראשונה הוא נתן להרכב ווקאלי את קדמת הבמה וזה תגמל אותו ביצירה כבירה. באלבומו החדש הוא חוזר לקונספט זה ונותן לארבע נשים לבצע את הפרק ה-13 בסדרת ספר המלאכים ומדובר שוב בנצחון מוזיקלי. וראו זה פלא: ההרכב מגיע לשתי הופעות בארץ, האחת בלבונטין 7 בסוף מרץ והשניה בירושלים.

הצמד האמריקאי מסכת הזהב שלי חוגגים אי.פי חדש של פופ פסיכדלי תזזיתי (לא במובנו הסיקסטיזי ולא בטראנסואידי) שנוגע בלא מעט סוגות אחרות.

רומן האווירה הם צמד אירי שעושה אינדי במיטב המסורת הבריטית (הגדרה לא קומוניקטיבית מספיק?). בקליפ כאן למטה אין ולו שניה בודדת של וידאו, שכן הוא מורכב מכ-15 אלף תמונות סטילס!

The Ambience Affair - Devil in the Detail from Souljacker on Vimeo.

המטאל של היום הפך ברובו המכריע לתצוגת יכולת. לא מוזיקלית חס וחלילה, טכנית בלבד. דמיינו בעיני רוחכם את המקבילה המוזיקלית של הסרטונים עתירי הצבע שנועדו להפגין את יכולותיה של טלביזיה חדשה. אז כן, נגני המטאל היום זריזים מאי-פעם. ו... די זהו. מולך ההפקה שיוצר מצב בו כל סאונד חדש הופך לסטנדרט התעשייה מחייב כל להקה ללכת בתלם סלול ובניר מוגדר. מטאל פעם היה כל כולו סביב התמה המרכזית של לכלוך: סאונד מלוכלך ודברים שפושט לא במקומם (את לגייס את ההגדרה הסוציולוגית של לכלוך). מטאל ופאנק גם פעם סימנו פתיחות והיום אין דבר יותר מובנה ומקובע באופן האנאלי ביותר (אם לגייס מטאפורות גריינדקור): דום, בלק, גריינד, דת', ברוטאל וטקניקל הם מגרשי משחקים זעירים עם סובלנות אפסית לטעויות. זו אדמה חרבה שמוזיקה לא יכולה לצמוח עליה ורק אבק טכנוקרטי ורעש לבן צובעים אותה באפור מדכא. שאל אותי לא מזמן חבר "אז מה בכלל אתה אוהב במטאל?". אם הכוונה למטאל הנ"ל (להוציא סטונר, רסיסי ת'ראש פה ושם וקומץ להקות שעדין עושות אולד-סקול) התשובה היא כלום. אבל אם נסיט מבטנו טיפה שמאלה נמצא גאולה בדמותו של ההארדקור. הזא'נר היחיד שמיום הווסדו לפני למעלה משלושים שנה שומר הן על יושרה מוזיקלית (אם כי בעליל לא כזו שתנעם לאוזנים רבות) והן על המחויבות לרקע החברתי/תרבותי ממנו הגיע. לך תהרס! הם מהרכבי ההארדקור החדשים היותר קשוחים שתמצאו, בתור דוגמא טריה מהיום.

גורי צרצרים אינם זוכים לראות את אמהותיהם יען כי אלו מטילות וזונחות. יחד עם זאת, מחקר חדש מראה כי למרות הנטישה, האמהות מעבירות לצאצאיהן מידע החשוב להשרדותם. צמד חוקרים אמריקאי לקח צרצריות שדה הריוניות מהמין Gryllus pennsylvanicus וחילקן לשתי קבוצות: האחת נחשפה לטורף (עכביש) והשניה לא. שיני העכביש כוסו בשעווה בכדי להבטיח שהוא אכן יתקוף אך לא יהרוג את הצרצריות. החוקרים חשפו את צאצאי הצרצריות משתי הקבוצות לעכביש ולמדו כי אלו שנולדו לאמהות שנתקפו הזדרזו לחפש מסתור ושהו בו פרק זמן הארוך ביותר מכפליים מפרק הזמן בו הסתתרו הבנים של צרצריות שלא נחשפו לטורף. באופן טבעי, אחוז השורדים היה גבוה באופן משמעותי בקרב בני ה"נטרפות". כמו כן, הצאצאים לבית הנתקפות הפגינו שיעורים גבוהים יותר של התנהגות קפיאה (העדר מוחלט של תנועה בכדי להמנע מגילוי) בתגובה לקורי עכביש או הפרשותיו. החוקרים גם בחנו התנהגות זו בטבע והשוו את התנהגותם של תינוקות צרצרים מאתרים עתירי או דלי עכבישים ומצאו התנהגות דומה. ממצאים אלו מעידים כי העברת מידע בין-דורית אפשרית גם בהעדר קשר פיזי בין הורה לולד וכי מידע זה מעצב את התנהגותו העתידית של הולד. המנגנון המאפשר זאת אינו ברור כלל ועיקר, אולם העובדה שהקשר היחיד שהיה בין האם לבניה ובנותיה היא בתקופת ההתפתחות המוקדמת הרי שניתן לשלול התנהגות ולהתמקד במנגנון מולקולרי

Storm JJ & Lima SL. 2010. Mothers forewarn offspring about predators: a transgenerational maternal effect on behavior. American Naturalist 175: 382-390

אלו בלק אולי רך בשנים ובתעשייה אבל הסינגל החדש שלו לא רק מזכיר את תור הזהב של הסול יש סיכוי סביר ביותר שהוא יהפך לקלאסיקה בזכות עצמו. שיר מבריק מזה קשה לכתוב, גם עם כימיקלים חזקים ביותר.

עוזה אוהבת את בי. דולן. הוא יודע מה הוא עושה. חיפחופ תחתוני עם כבוד עצום למילה הכתובה והמדוברת וביטים פשוטים אך יעילים ביותר. במרץ יוצא החדש והנה טעימה:

מישהו צריך לערוך מחקר מלומד אודות הגורמים העומדים מאחורי תופעת המוזיקאיות הסקנדינביות הכועסות ברכות על שלל גווניהן. זה כבר כעשרים שנה שארצות הקור שולחות נציגה אחר שגרירה להציג לראווה את כישוריהן המוזיקליים הייחודיים בניחוח סלמון וים ברנט. האחרונה ברשימה בה אני נתקלתי היא הנורבגית תרזה אונה. היא אמנם לא בקליבר של ביורק, אן פיירלה או פרידה היבונן, אבל עדין מעניינת ומקורית.

נשאר בצפון הקר, ההרכב דני אנדר ביין הולך בבטחה על קו התפר השוזר יחד מלודיות פופ עם עיבודי אקספרימנטל בהשראת פורטיסהד. כל כך סקנדינבי. ועכשיו יוצא החדש.

השבוע צפיתי בסרט Collpase שמוכיח את האמירה "אם מישהו פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחריו". ראיון ארוך עם ברנש שהרוב יגדירו כתמהוני, פרנואיד, נביא שקר וסהרורי ומעטים ירימו גבה ויגידו "וואלה, יש טעם ולו בחלק מדבריו". מיד אחרי הסרט דיברתי עם חבר והפלא ופלא הוא מיד נקט את עמדת החזקים. הסרט הזה דורש צפיה לא בגלל שהוא מחדש או שופך אור חדש על דברים שלא ידענו. כל מי שקורא קצת ועיניים בקודקודו מכיר את הטיעון בדבר השבר הגורף בפניו אנו ניצבים (או שאנו כבר בתחילתו). הסרט מחייב צפיה בגין העובדה שמייקל רופרט הוא שגריר אמיתי של כל אותן עובדות שאנחנו בוחרים להתעלם מהן בנוחות בגלל הנוחות שבה אנו חיים. לא אלאה אתכם יותר מדי בדיון אודות הסרט רק אשתף אתכם במחשבה שעתה במוחי. בתור ניסוי מחשבתי, קראו את "על האידאולוגיה" של אלתוזר ואז תפנו לצפייה בסרט הנ"ל. תעכלו, תפנימו, תהפכו בדברים. ואז תתחילו לחשוב איזה תפקיד משחקת ה"תרבות" במארג החברתי המורכב הזה. אני מצאתי בתרגיל הזה הסבר מניח את הדעת לעשור המחפיר, מעליב ופשוט מסוכן שעבר עלינו בתחום, עשור שפשוט הביא לשיא מגמות חברתיות, כלכליות ופוליטיות אחרות בנות עשרות שנים. מעניין לאיזו תוצאה תגיעו אתם (הווה אומר, ח"י קוראי הבלוג)

מחקר חדש מגלה כי לרופאי שיניים יש סיבה לשמוח, שכן בני אדם אינם היחידים המשתמשים בחוט דנטלי בטבע. חוקרים מדווחים כי לפני ארבע שנים הם צפו לראשונה בנקבת קוף שלג יפני מבוגרת שולפת 1-6 שערות מפרוותו של פרט סמוך אליה ופוצחת במלאכת פלוס חגיגית בשיניה הקדמיות. הקופה אינה עושה שימוש באצבעותיה או כל כלי אחר מלבד שערות עמיתיה למשרד לצורך משימה זו. המידע המעניין יותר הוא, שלמרבה ההפתעה, במהלך ארבע השנים הללו, ולמרות העובדה שהקופה שלפה שערות מ-11 קופים שונים, אף מקוק אחר, מקבוצה המונה כ-150 פרטים, לא הזדרז לאמץ מנהג היגייני הזה. לקופי השלג היפנים יש דווקא היסטוריה של התפשטות התנהגות תרבותית האורכת פרקי זמן קצרים בהרבה מארבע שנים, אבל כנראה שחוט דנטלי אינו סקסי דיו בעיניהם.

Leca J-B, Gunst N & Huffman MA. 2010. The first case of dental flossing by a Japanese macaque (Macaca fuscata): implications for the determinants of behavioral innovation and the constraints on social transmission. Primates. 51 (1): 13-22

על עקרון ההכבדה ואיחוד משפחות

אין זה סוד שעוזה אוהבת את הפלסטיק פיקוקס. נחשולי מלל כבר נשפכו פה אודות הטריו הזה שיש בו אסופת כשרון עוצרת נשימה, כשרון שאורו רק הולך ומתחזק על רקע המאפליה המוזיקלית שלבשה סצינת ה"אינדיטרנטיב" התל אביבית בשנים שחלפו מאז אלבום הבכורה שלהם ב-2002. אין לי כוונה להמשיך ולהכביר מילים (לבטח לא לאחר הפוסט הזה והפוסט הזה) והיום נתכנסו בכדי לחגוג מאורע משמח: טווסי הפלסטיק מתאחדים לצורך הופעות בלבד בהרכב מחודש (חגי שלזינגר מחליף את חגי התמנון פרשטמן על העורות). את הופעת הבכורה יערכו המתהדרים בנוצות ביום חמישי הבא, בדיוק בעוד שבוע (דהיינו ה-18.02.2010) בלבונטין7, בשעה 23:00. ההופעה תהא הופעת רצפה, כך שכל הסובבים יוכלו לרחוץ בזיעת טווסים מטווח אפס. נסיון העבר, הווה אומר ההופעות של ההרכב המקורי על שני גלגוליו, ההופעה בנו לימיט והופעת האיחוד באינדינגב לפני שנתיים, מבטיחים מרחץ דמים של גופות ניתזות בקצב רצחני בינות מפלי פאזזזז ודיסטורשן, גרונות ניחרים עד כדי פקיעת סימפונות ודימום ושטי, נפנופי שיער (בעיקר שיער גוף), פעירת לסתות והפיכת גלגלי עיניים.

בתור מתאבן, טווסי הפוליוינילכלוריד מגישים לכם להורדה את אלבום הבכורה שלהם, וכך יש לכם שבוע תמים להוריד את שני האלבומים ולהגיע מצוידים בידע מרשים של השירים ומילותיהם (בהצלחה בתחום השני).

אז הנה האלבום הראשון (רדיו מוות, 2002)

והרי זה האלבום השני (מחזור החמור, שוחרר ב-2008)