צואת סוסים נשארת יותר זמן מהדים ברחובות

אני חורג ממנהגי בקודש ומעקרון שהבטחתי שלא אפרו ועכשיו פוליטיקה מחליפה מוזיקה.

שני דברים מעניינים קרו אמש, האחד חשוב משמעותית מהשני, אך הא בהא תליא.

ישבתי אמש על המדשאה הזערורית בואכה בתי המשפט, משקיף על רחבת המוזיאון. הגענו לשם לפני קהל הצועדים, מזג האוויר היה נעים מאד, כלבת בוקסר לבנה יפהפיה באה לדבר איתנו, ורחבת המוזיאון הוכתמה בקומץ האנשים שבאו להפגנה. לפתע הבנתי שאני צופה ברגע נדיר, מהסוג שלא מגיע אפילו פעם בדור: מולי עומדת במה ועליה מוצג מותה של המודרנה. לא גסיסתה, שכן המאה העשרים דאגה לעשות את זה בעצמה. מוות. נשימה אחרונה. על הבמה הקטנה והמוגברת יתר על המידה נחה גוויה צפודה וכחושה, כלואה בריגור מורטיס לא אסתטי והביטה בקומץ האנשים שטעו במהות הצגתה קבל עם ועדה כהפגנת כוח או חגיגה של המשך חייה. זהו עצב פרטי לחלוטין (כי מן הסתם הוא לא נחלתם של רבים עוד), והוא גם לא אמירה שיפוטית או ביקורתית. על הבמה נשאה מישהי צעירה נאום מטומטם ומכעיס בו היא טענה ששמאלנים הם אזרחים טובים יותר מכל אחד אחר. כשהמשפט הזה נאמר ידעתי שכל הערכים שגדלתי עליהם נרמסו, נחבטו, בותרו ופוזרו לארבע כנפי הרוח. למודרנה (או הגרסא הפסאודו עדכנית שלה: הליברליות, נאו-סוציאליזם או כל עיוות אחר של הרעיונות הבסיסיים הללו) אין מונופול על המתכון לחיים נכונים, אבל היא הצו המוסרי עליו אני גדלתי וחונכתי, והיא המודל (הלוקה בחסר) שהייתי רוצה שיהא מיושם במדינה בה אני חי. אבל צוק העיתים אינו מצע עשיר לפלורליזם רעיוני ולאידיאות פייסניות (שוב, עיוותים בפרשנות של עקרונות המודרנה גרמו לכמה ממופעי ה"פייסנות" הבולטים של המאה שעברה) והוא מעודד רק התחייבות פנאטית, כמעט דתית לקצוות. אז כן, צירוף מקרים נדיר ומזעזע הוביל אותנו לנקודה הנוראית הזו בזמן ובמרחב בה אנו נמצאים, אבל גם זה יעבור תודות לאופיו הליניארי העיקש של ממד הזמן. העולם שעליו גדלתי ושאת הטוב שבו העדפתי על פני אחרים כנראה כבר לא יזכה לסיבוב שני. וזה מוביל אותנו לנקודה הבאה...

הדבר השני הוא הביטול של הפיקסיז. תלי תלים של מלל כבר נכתבו על ג.ס. הרון, אלביס קוסטלו, סנטנה ומי לא. את הפיחסיז אני שונא. ממש. עוד בזמן אמת שנאתי אותם וזו הלכה והתעצמה ככל שהקונצנזוס סביבם הלך ונבנה, כתרי פלסטיק נקשרו לראשיהם, שירי הלל ותהילת גיבורים הוענקו להם באוטומט וכל זב חוטם הגדיר אותם כרגע המכונן בחייו. אבל נניח את הרגשות השלילים שלי בצד לעת עתה. סדרת הביטולים, דהיינו אלו שחתמו על חוזה, ידעו מה הם עושים והתחרטו בדקה התשעים, היא דוגמא מאלפת לפער שבין היוצר לבין האדם (הקטן מאד) שמאחוריו. מוזיקאים כבירים יכולים להיות אנשים רקובים שהדבר האחרון שארצה הוא שיהיו חברים שלי. הדבר נכון גם בתחומים אחרים: מדענים שאני מעריך, במאים שאני אוהב ועוד ועוד. זו לא עסקת חבילה: גאונות במקום אחד (ששוב, היא אינה נחלתם של הפיחסיז) אינה ערובה לתכונות תרומיות באופן גורף ולאופי מצוין. עצוב עוד יותר שאנשים שמים לב למצב רק עם הביטולים.

אז חיתוך מצב: זו עסקת חבילה שאני מוכן, בעל כורחי, לחיות אתה – אם לקחו לי את סולם הערכים שלי, אז לפחות שלא יביאו לפה את הפיחסיז. זה מסוג הפשרות שלמדתי לצפות להן....

אפשר גם להבריח את אהוד

אכן מתחזקת לה התחושה שהשנה הזו עולה אי אלו מנים על קודמותיה מבחינת איכויות מוזיקליות. חוק נוסף בסולם העדין האמור להושיע אוזניים שנערלו זה מכבר מגיע בדמות הפופ החשמלי והאקספרימנטלי של גראסקאט. הצמד הבריטי לא עושה מאמצים ניכרים להסתיר את השורשים האינטלקטואלים שלו (אחד מהם הוא מלחין עסוק לקולנוע וטלביזיה) ורשימת ההשפעות שלהם היתה מחניפה לכל מרצה בתפר של גילמן/מקסיקו. לכאורה זהו מתכון בטוח לגוויה היפסטרית נפוחה, אבל המוצר הסופי רחוק שנות אור מפרוזדורים אלו. בעדינות מיומנת וביד אמונה על מינונים מדויקים של נגיעות מופשטות על מלודיות לא צפויות ומובנות מאליהן משייט הצמד באוקיינוס המקשר בין הז'אנרים ביניהם הוא מקשר. תחשבו על הסכין השבדים מינוס המלודרמה והביטים הדומיננטיים או על גרסא פופית יותר של מטמוס והכל בהשפעה ברורה הן של רוברט וואייט והן של מת'יו הרברט.

ועכשיו, אם תקחו את כל הנאמר לעיל אבל תעטפו בסוודר תכלת ותושיבו מול הפסנתר של ברט בקרק תקבלו את Hjaltalín האיסלנדים. אחרי הצונאמי המוזיקלי האדיר של הניינטיז שיצא מהמדינה צמוקת האוכלוסין הזו אני לא נתקלתי באלבום איסלנדי שהצליח לשמח אותי כמו השני והחדש של ההרכב הזה. סאנשיין פופ שעבר שלושה זיקוקים בכדי לנקות ממנו מניירות ושבלונות נדושות וליצור מוזיקה סוחפת של ממש, בדגש על עיבוד עשיר וסוחף, במיטב המסורת של בקרק ונערי החוף, רק בלי סכרין והוליווד, רק מלודרמה צוננת שמתפרצת מדי פעם ורושפת לבה. ככה בדיוק עושים מוזיקה קלה בלי להתחנף ובלי העליב את האינטליגנציה. הוכחה שמוזיקת קיץ לא מחייבת הפקדה של שתי האונות בטלפיה של ליידי קקה.

חוקר קנדי צעיר תיעד במקרה אימוץ נדיר בקרב סנאי אדום. סנאים ידועים בתור חיה סוליטרית מאד שחיי חברה ממנה והלאה. במקרה זנן, נקבה אימצה לחיקה גורונצ'יק שנותר לבדו בקן לאחר שאמו כנראה נזללה על ידי מישהו גדול ממנה. תופעה חריגה זו גרמה לחוקר הצעיר לבדוק את ארכיון פרויקט המחקר אודות הסנאים האדומים ביוקון והוא גילה עוד ארבעה מקרים דומים שתועדו בעשרים השנים האחרונות. בכל המקרים הסתבר שהסנאי המאומץ היה קשור גנטית לאמו המאמצת, כך שאימוצו הוא למעשה דוגמא נוספת לעקרון המילטון, לפיו אלטרואיזם הוא הרבה יותר אגואיסטי ממה שאנחנו חושבים, וכי תופעה זו מוגבלת רק לבעלי קרבה גנטית מסוימת ומעלה. החוקרים משערים כי האם המאמצת זיהתה את הקרבה הגנטית על סמך מאפייני הקריאות שייצרה אמו הביולוגית בטרם מצאה דרכה לבטנו של טורפה. ההסבר הזה אינו שרירן יתר על המידה, אבל לפחות יש הזדמנות לשים תמונה יפה

Gorrell GC et al. 2010. Adopting kin enhances inclusive fitness in asocial red squirrels. Nature Communications. 10.1038/ncomms1022

The Tatar avatar

נמל המוות הם כנראה הסוד השמור ביותר של עולם האלטרנטיב קאנטרי. בפברואר יצא אלבומם החדש ותכננתי להמתין עד שיהיו קליפים ביו-טיוב או דליפה, אבל המוות שביסוד הלהקה הנחית מהלומה ניצחת ובמרץ ערכה הלהקה את הופעתה האחרונה. כך, הפך הפוסט הזה בצער רב לפוסט-מורטם. הצמד האמריקאי הזה גילם בתוכו שילוב מושלם, יתכן אף חד-פעמי, בין אמריקנה ואלט קאנטרי לרוח אינדי אמיתית, מתוך הבנה אמיתית ושורשית של האלמנטים החשובים והמהותיים של שני צדי המתרס. תשכחו משטנעזים דלוחים כמו קלקסיקו או ווילקו שפשוט נשמעים כמו גרסת מלכודת התיירים לעומת הדבר האמיתי. פוורטו מוורטו לא מנסים לשלב ולמזג בכוח באופן כל כך בוטה וצורם לאוזן; הם הם פשוט השילוב הזה: רגליהם נטועות עמוק ואיתן בממלכת הבוקרים והאלמנטים של ההשפעות השונות שזורים באופן כל כך אורגני בתוך האריג המוזיקלי שם יוצרים, עד כי נדמה שחולצות הפלנל נטבלו כל חייהן במונשיין. נמל המוות טבעו באותם מים עכורים בהם אבדו כבר ריצ'רד ולינדה ת'ומפסון.

בכל אומנות ישנה הסכמה שבשתיקה (או לפחות היתה עד הפוסט-מודרניזם שהפך הכל ללגיטימי) שמותר לעשות הכל, לא משנה כמה אוונגרד ותלוש מכל מוסכמה או פרשנות אסתטית מקובלת, כל עוד יש לך שליטה ברזי המקצוע הבסיסיים. המוזיקה הפופולרית, לבטח זו החשמלית, הינה מקרה מורכב יותר, שכן היא הגיעה אחרי מלחמת העולם השניה (אני לא מדבר על שורשי הרוק וכו') והיא צמחה לתוך עידן טכנולוגי המאפשר לכל זב חוטם מוכה דופמין ליצור מוזיקה ללא כל ידע מוזיקלי. לכן, במוזיקה הפופולרית אין הערכה אמיתית לאמן אומן, ובמקרים רבים אלו עם הכישורים המוזיקליים המפותחים באמת נקראים "מוזיקאים שמוזיקאים אוהבים". אז בכדי לסדר את הפינה לצורך הדיון העכשווי, אטען כי המוזיקה פופולרית אמן יחשב וירטואוז הן בהלחנה והן בביצוע. שוב, אין הדבר אומר בכלל כי רק כאלו יוצרים מוזיקה טובה או מרגשת. למה כל ההקדמה הזו? לכבוד האלבום השני והחדש של סם שלעבי תחת ההרכב ארץ כוש. בשנה שעברה אלבום הבכורה של ההרכב היה אחד מאלבומי השנה של עוזה לאור השילוב הבלתי מתפשר בין מוזיקה מזרחית לבין פרי ג'ז. באלבום החדש שלעבי כבר פולש למחוזות האקספרימנטל המאפיינים את סטייפלטון ו-NWW ועושה זאת בצורה מפעימה. נחזור לסוגיה הקודמת: בתוך הבליל הסמיך מאד של שאטנעז סגנונות ומתיחת גבולות שלעבי מזריק כמה מהמלודיות הערביות היותר יפות ששתקלו בהן בימי חלדכם. אז תעלה לה שאלת תם: כפרה, אם אתה יודע לעשות מוזיקה כל כך יפה למה קיבינימט אתה זורק עליה את כל החרא הזה של רעשים, צפצופים, צוויחות סקסופונים, דיבורים ברקע, דרונים ועוד מריעין בישין? התשובה הקצרה, אחרי האקספוזיציה הארוכה היא בגלל שהוא יכול גם וגם, אז מותר לו. הידיעה האפריורית שאתה מסוגל לייצר בכל רגע נתון מוזיקה שתעצור שור בדישו נותנת סוג מזכך של חופש יצירה וכשנותנים לאנשים מוכשרים חופש, מתקבלים דברים מקסימים כמו האלבום הזה. הנה מה שסם שלעבי יודע לעשות עם עוד (לא מהאלבום)

ברוח דומה נעבור לסוג אחר של אתניות, הפעם בלקנית. הפעם האחרונה בה הצלחתי להנות ממוזיקאי רוסי היתה סרגי קוריוחין. כמה עשרות שנים טובות עברו מאז והנה מגיעים ששה בולגרים מתים שלוקחים את מסתרי הקול הבולגרי וחובטים בהם עם כל הבא ליד: ביטים, גליץ', IDM, אקספרימנטל, ספוקן וורד, אמביינט. מאז HNAS ארחנגלסק לא זכתה ליחס הולם שכזה. אף וודקה-רד בול לא נפגעה במהלך הכנת האלבום הזה, זה בטוח.

ונמשיך עם מותחי גבולות ונחזור למטאל. אחרי המהפכנות של ארברוט הנורבגים והסאונד התפלצתי של Ufomammut האיטלקים שיצאו בחודשים האחרונים, מתפזרת לה באוויר ארומה של שינוי בעולם המטאל, יציאה מהסטגנציה המבאישה של סגידה לטכנוקרטיה זולה ומרדידה. ריכוז המגמה החיובית באויר עולה עם החדש של איש הדת. הרכב האקספרימטאל הזה מגיע מפילדלפיה, ולמרות שהוא עדין לא מחשק בליגה של הגדולים עם הלהקות שהוזכרו לעיל, יש לו הרבה מאד מה להציג עם טריקים בשפע מתחת לשרוול: שילוב של דום, בלאק וסלאדג' איטיים עם הרבה דרונים וכניסות מפתיעות של מקצבים אגרסיביים וניסורי גיטרות. בתזמון נאה האלבום החדש הזה יוצא באותו לייבל של החדש של הסיקרט צ'יפס 3, להקה שממחזרת עצמה עד זרא כבר כעשור ועושה מטאל שאולי אינו מסחרי, אבל הוא בהחלט משעמם (כפי שההופעה בבארבי העידה היטב).

סיימוןסאונד הם הרכב דאונטמפו בריטי צעיר עם הבטחה. עוזה אהבה רק את הקטעים עם השירה, אבל בהחלט יש למה לצפות באלבום הבא

ולסיום, נגיסון אייטיז פריך של כואב, צמד בריטי חדש ומסוגנן

The saddest sadist

אלבום הבכורה של הדוגמנית הבריטית קרן אלסון פושר כמו מי-ביצה בצהרי-יום מאי, אולם הוא שווה רק בשביל השיר המשובח הזה (ובל נשכח את הפיקנטריה שהיא אשתו של ג'ק וויט שהפיק את האלבום)

בדיוק כפי שלברנדון פרי יש הקול היפה בעולם בו ניחן זכר אנושי, כך בת' גיבונס מתהדרת במיתרי קול שמחוץ לג'ז אין כמותם. מסתבר שהגברת עשתה פסקול לסרט צרפתי ב-2005 ומשום מה בעלי הזכויות מסרבים בתוקף להוציאו. מה שמסתובב ברשת הוא, לפיכך הקלטה של הפסקול כפי שהוא נשמע בסרט עצמו. את שיר הנושא אין למצוא, אולם שיר אחר (לו כתבה גיבונס את המילים) המופיע בסרט הופיע לראשונה באלבום של רודריגו לייאו. הנה:

קשה עד בלתי אפשרי להתחרות ביכולת של פרל וויליאמס ו-NERD לייצר גרוב פאנקי שרירני. הם מייצרים להיטים בקלות מכעיסה פשוט אבל הם פשוט כל כך טובים שהם מתנהגים כמו בובנים המשתלטים על הגוף הקולקטיבי של כולנו. תענוג!

האירופאים, להבדיל מהאמריקאים בסוגיה זו, מאמצים את הגישה של "אם יש לך מה להגיד, תגיד מהר". בעוד שאת המטריצה ושר הטבעות לקח כמה שנים לראות, הרי ששתי טרילוגיות מהיבשת מוכיחות שאפשר להוציא הכל בתוך שנה, ואפילו בתוך חודש. Red riding הוא עיבוד טלביזיוני בריטי לספר של דייויד פירס ולא רק שהוא חולק לשלושה סרטים, הוא גם נעשה על ידי שלושה במאים: ג'וליין ג'רולד (Becoming Jane), ג'יימס מארש (Man on wire) ואנאנד טאקר (הילרי וג'קי). על פניו זהו סיפור דומה לזודיאק של דייויד פינצ'ר, אבל הדמיון די מוגבל, שכן מקרי הרצח תופסים מקום משני לסיפור האמיתי של השחיתות ועל פני קרוב לשש שעות נמתח תיאור מדכא באמת של הבנאליות של הרוע. האפרוריות והעליבות פושים כל כך עד כי נדמה כי בעולם יש שלושה סוגי אנשים בלבד: רעים, טובים שהרעים הורגים מיד ומפגרים שניצלים מדין מוות אבל סובלים בדרכים אחרות. משחק מופתי מפצה על בימוי בעייתי לעיתים ובסה"כ עסקינן בפרויקט שדורש צפיה.

טרילוגיה אחרת מגיעה משבדיה והיא עיבוד לסדרת הבלש המהוללת של סטיג לארסון שמת אחרי כתיבת שלושה מתוך עשרה כרכים. שלושת הספרים עובדו בידי שלושה במאים שונים גם הם ויצאו לאקרנים במהלך 2009 ולמרות שלא מדובר ברעיון לא נתקלנו בו מעולם, העיבוד הקולנועי מושבח ומראה איך אפשר בתקציב מינימלי יחסית להתחרות בתוצרים ההוליוודיים. ואם כבר הזכרנו את פינצ'ר, הרי שהוא אמון על הגרסא האמריקאית, שתצא ב-2010. (מדהים כמה הטריילר האמריקאי לא קשור לסרט ונועד רק לחרמן אנשים עם סף ריגוש של חמוס)

ואחרי כל הרוע האנושי הזה, הנה הפסקה מתודית, מרענן חיך שובה לב ומקסים עד כדי פרכוס והקצפה (תודה לטליה):

מדי פעם עוזה מביאה לכם את הנסיונות המדעיים המגוחכים לכמת חוויות רגשיות ותרבותיות. החשיבה המדעית הרדוקציוניסטית מניחה כי כל חוויה אנושית, מורכבת ככל שתהא, הניה בת-פירוק ליחידות אטומיסטיות קטנות שהן הן אלו שיספקו לנו הסבר רציונלי ואמפירי לאופן בו אנו מתנהגים. זהו כמובן כשל מתודולוגי א-פריורי שניזון מאותה דיכוטומיה לה מציית מוחנו בעת פעולתו: אנחנוידעים היטב שהתנהגות (לא רק של בני-אדם) הינה מערכת מורכבת ביותר, אולם הדרך היחידה בה אנחנו מסוגלים לחקור ולנתח תופעות היא על ידי התעלמות מהתמונה הגדולה והתמקדות בפרטים הקטנים. אז לענייננו: פיזיקאים ברזילאים נחושים טוענים כי ניתן לשפר באופן קיצוני את ההמלצות האינטרנטיות שהנגן או שירות המוזיקה נותן על ידי התעלמות מהקטגוריזציה הקיימת והתמקדות בקצב. על סמך מאות שירים וניתוח דפוסי הקצב שלהם טוענים החוקרים כי ניתן לבצע קטלוג ז'אנרי מהימן של קטעים בודדים יותר על סמך מבנה הקצב שלהם. החוקרים התמקדו ברוק, בלוז, בוסה נובה ורגאי (שזו כבר חלוקה בעייתית: תחת רוק אני יכול לשים קשת אדירה של מקצבים) והתמקדו בדפוס הקצב השכיח (והנה בעיה שניה: שכיח לא מכסה הכל). בהצלחה לכל מי שמנסה לחפש מוזיקה חדשה וטובה על סמך ההמלצות של האלגוריתם הזה...

Correa DL, Saito JH & da F Costa L. 2010. Musical genres: beating to the rhythms of different drums. New Journal of Physics. 10.1088/1367-2630/12/5/053030

מחקר אחר בחן את תגובותיהם של כ-250 סטודנטים (חומר הגלם האהוב ביותר על פסיכולוגים) למוזיקה ורעשים אחרים ביקש מהם לסווגם כנעימים או צורמים. החוקרים שינו פרמטרים פיזיקליים של הדגימות שהושמעו לנבדקים כגון תדרים הרמוניים ו-beating (תדרים סמוכים זה לזה שמופעיהם יוצאים מסנכרון במחזוריות). החוקרים הגיעו למסקנה כי אקורדים נשמעים נעימים או צורמים כתלות במידת ההרמוניות שלהם. ההעדפה לתדרים הרמוניים היתה חזקה יותר בקרב מוזיקאים, מה שמוכיח שוב את טענת הלימוד/אילוף והקונטקסט התרבותי.

McDermott JH, Lehr AJ & Oxenham AJ. 2010. Individual differences reveal the basis of consonance. Current Biology. 10.1016/j.cub.2010.04.019

לחץ במרכז ההזמנות

דנקו ג'ונס מסתובב כבר למעלה מעשור, מתיז זיעה, משפריץ דם ומפורר את האפידרמיס שלו על כל מי שמוכן להקשיב. ג'ונס הוא התגלמות הרוק באוזניה של עוזה, הוא כל כך מלוכלך, טבול עד לשד עצמותיו בשילוש הקדוש של חספוס, אלימות ופאוור קורדס, אפס תקינות פוליטית וגישה כללית של "כל העולם יכול לשבת לי על האדון פרמשטק". פרוטו-מטאל, רוק דרומי עם אשכי פיל, תקראו לזה איך שתרצו, האנרגיות האלו שעומדות מאחורי המהות הרוקנרולית מתפוצצות דרך הרמקולים באופן שיגרום לכם לעשות דבר ודבר אחד בלבד: להניף אצבע ולצרוח עד שיחר גרונכם. זה גם כל כך משמח שהשגריר הזה של רוק אמתי ומגורען הוא לא רק קנדי, אלא גם שחור. מאז ימי דת רעה, לא נראה שילוב שכזה. בימים אלו יוצא חדש, שבו הוא עושה סימנים של חזרה לגדולה האמיתית שאפיינה את אלבומיו הראשונים מתחילת העשור הקודם.

נוטיק נסטיק נמצאים בסביבה יותר מדי זמן מבלי להוציא אלבום. האלקטרו המינימלי שלהם, סוג של שדרוג טריפ-הופ, צריך למצוא לעצמו קהל מעריצים רחב, לפחות ברחבות.

די הרבה זמן לא התעצבנתי ככה ממוזיקה. הקול של אנאיס מיצ'ל מעביר בי חלחלה, הפרויקט הפסאודו-אינטלקטואלי של אלבום הקונספט החדש שלה, שנדמה כי נתפר בכוונה למידותיו של קהל היעד ההיפסטרי, המילים המביכות והמוזיקה הפשוט משמימה. אבל, השיר הזה דווקא כן מצליח לעשות משו. הטקסט עדיין ילדותי (כל שצריך הוא להקשיב לקולטור שוק מלפני שני פוסטים בשביל לקבל חלופה ראויה), המוזיקה פשוטה (אולי מדי). אולי זה קולו של גרג בראון? לא יודע להסביר, אבל השיר הזה מצליח להציל אלבום שלם משריפה במדורת ענק. עיינו גם בתגובות לוידאו, הן יותר מעניינות מהאלבום עצמו

מזמן לא כתבתי על סרטים, בעיקר בגלל שאלו שאני נהנה מהם אני או שוכח לכתוב אודותיהם או שאני לא מוצא טריילרים עבורם. הנה ניסיון לתיקון המעוות. מיקמקס יושב, באופן פרדוסקלי, יחד עם שבעה צעדים בפסגת סרטי הנקמה שאני מכיר. בעוד שבעה צעדים הציג את הצד האלים והמתבקש, מיקמקס עושה חוכא ואטלולא מפרויקט הנקמה ומציג אותה באור קומי לחלוטין. הבמאי של אמלי רוקח עוד מעשיה פנטסטית במיטב המסורת האיופאית ונדמה כאילו הוא משלב את פליני ואת שוונקמאייר באופן שהיה מעור קנאה בשניהם. סיפור חמוד על דמויות בלתי אפשריות שלא אמורות בכלל להיות מסוגלות לבצע את מה שהן עושות מוגש עם קריצה וויזו'אל מעוררי השתאות. פיל גוד טהור.

ברק לבן. נסו לדמיין כיצד היה נראה סרט על רדנקים מחגורת התנ"ך בבימויו של בויד רייס ותקבלו מושג טוב על מהו ברק לבן. הסרט מגולל את סיפורו האמיתי של רקדן כלשהו, אבל זה לחלוטין לא משנה אם מדובר בסיפור אמיתי או לא. זהו אחד הסרטים הכי דתיים שתראו אי-פעם והדחף שלו הוא הסיתרא אחרא, וממש לא ישו הצחור. משחק מבריק של אדווארד הוג (שנראה דומה באופן מחשיד לוינסנט גאלו) סוחף את הצופה לתוך סופת הברקים המתחוללת בראשו של אדם שנפשו נגזלה בידי השטן בדיוק במקום בו הייתם מצפים שזה יקרה. תורידו את הקברטיות של טום וויטס ותתמקדו אך ורק בלכלוך ובזוהמה שהחיים העלובים במדינות הדרום מציעים ותזריקו פנימה כמות בלתי נתפסת של פנאטיות דתית ותקבלו מתכון נפיץ עד אימה.

ghost in the shell (טריילר) הוא פרשנות אנימה לבלייד ראנר שמהווה שלב הכרחי בדרך מטריקס הראשון. סיפור מצוין, אנימציה מהממת, ובניה חסרת תקדים של אוירה יוצרים את אחד מסרטי האנימציה הטובים שתראו, הן מבחינת תוכן והן מבחינת צורה. הסרט יזכה לגרסת תלת-מימד חדשה בשנה הבאה בדרימוורקס עם מעורבות של ספילברג. ולסיום הפרק החזותי, תא 211, דרמת בית סוהר ספרדית לופתת וחזקה ביותר. תשכחו מאוז או כל מה שחשבתם שמעניין בסיטואציה הזו ותגידו שלום למקום בו יש רק רעים (או טיפשים), הגבולות לא ברורים וגם מי שחכם לא בהכרח שורד. לא מצאתי טריילר באנגלית.

מחקר חדש יצא לבחון את האופן בו ילדים רוכשים את הכלים להבין את העולם הביולוגי שסביבם. הנחת העבודה הרווחת כיום היא שכל הילדים באשר הם רוכשים את הגישה האנתרופוצנטרית (ביולוגיה נאיבית) בהגיעם לגיל 6-7, אולם מחקר חדש מראה כי טענה זו שגויה וכי התמקדות באדם הינה התנהגות נרכשת באמצעות תרבות. כותבי המאמר חקרו ילדים אמריקאים לבנים הגרים בסביבה עירונית או בסביבה כפרית וילדים של ילידים אמריקאים. החוקרים מדווחים כי הפרשנות האנטרופוצנטרית לטבע היתה אך ורק מנת חלקם של הילדים בסביבה העירונית: בעוד שילדים לבנים לומדים שרק צמחים ובלי-חיים הם "חיים" הרי שבשפת הילידים מים וסלעים עונים על ההגדרה הזו, כמו גם כלים שנוצרו למטרות ספציפיות.

Medin D et al. 2010. Human-centeredness is not a universal feature of young children's reasoning: Culture and experience matter when reasoning about biological entities. Cognitive Development (in press)