האלבום החדש של פוריטנים חדשים אלו הוא קפיצת מדרגה נחשונית בהשוואה לקודם אז הנה טעימה ממנו:
השיר הקודם הוא השיר שאני הכי אוהב מהחדש של הפוריטנים, אבל קן הציפורים המקונן בראשו של אחד ליברמן שמפעיל את הגולל המכסה את הג'ורה לה הוא קורא פה, והנרקיסיזם המגלומני שעוטף את עורו של אחד ברק כשם היה התפרצות כרונית של פסוריאזיס הצמא לאור הזרקורים גרם לי לחרוג ממנהגי ולהוסיף עוד קטע של הפוריטנים, כיאה לזמנים אלו
סטונר הוא אחד מז'אנרי הרוק החביבים על עוזה, אבל הבעיה היא סטונר טוב נמצא בסכנת הכחדה ולעיתים נדירות הוא נצפה משוטט בטבע. נץ החופש הם הרכב אמריקאי שמחזיר עטרה ליושנה ועושה את העבודה כמו שצריך. הוקים סמיכים ומסך גיטרות אפוף בירוק היושבים בנחת על גבי מלודיות יעילות.
כל חובב מוזיקה באשר הוא חייב לעצמו צפייה בסרט התעודי אודות להקת הפוסי מטאל הקנדית אנביל. אין לזה כל קשר לאהבה למטאל, זה פשוט סיפור לא ייאמן אודות מרדף חסר פשרות בן שלושים שנה אחר הצלחה שמעולם לא הגיעה.הצד האפל של רוקנרול במלוא תפארתו.
... כך נאלצתי... הם הרכב פוסט רוק אמריקאי שרוכב על זריזי השועל ומצליח לעשות זאת בלי לפול לבורות המתבקשים של להקות הפועלות בתחום. לא מבריק, אבל גם לא מעליב.
עוזה מאד אוהבת חיפחופ פוליטי ובן שרפה מדרא"פ מספק זאת בקיתונות. תוסיפו לכך את העובדה שהוא כבר עבד עם מילניז ותבינו גם שמדובר במוזיקאי לא רע כלל ועיקר.
השבוע עתיר סיתרא אחרא:
ג'וליה לדנס שונאת את ניו יורק ועם סוג האקספרימנטל שהיא עושה היא יכולה לעשות מה שרק בא לה. ג'וליה היא דוגמא קלאסית ליוצר שגורם לאנשים לתהות למה הוא עושה את מה שהוא עושה ומי בכלל מוכן להקשיב לו. מאז שנות השמונים העליזות שהיו פריחת הז'אנר לא שמעתי משהו כזה (ואין כאן התחייבות לגבי איכות, אלא רק לסוג המחויבות והתכנים). לא יודע בכלל אם לקורא לזה מוזיקה, אבל מה שבטוח, זה גורם לעוזה לגרהר (שזה להרהר תוך גרגור) (לא לחינם יש לוידאו הזה פחות צפיות מלפדאנס של שושנה ארבלי אלמוזלינו!)
סוסים לבנים בטכניקולור בכל מקום הם הנגטיב של ארקייד פייר, או הגרסא הנסיונית של הר שחור. קחו מנה שווה של הלהקות הנ"ל ושל הבחורה מהאייטם הקודם ותבינו במה מדובר.
הופתעתי ללמוד שאו יוקי קונג'יוגייט קיימים עדיין. בתחילת שנות השמונים הם אכלסו פינה נידחת מאד של אמביינט והנה הם חוגגים 25 שנות קיום בדיסק חדש בו כל חברי הלהקה אי פעם משתתפים
עשרים שנים בדיוק מפרידות בין היבשת השביעית לסרט הלבן אבל צפייה מחודשת בראשון שופכת אור חדש לחלוטין על האחרון. לא אלאה בפרטים, חוץ מהמלצה חמה, כרגיל, לצפות בשני הסרטים הללו – כמו ביתר הפילמוגרפיה של הנקה -ורק אתן קטע קצר שאני משוכנע שבעלי הזכויות של השיר, כמו גם ג'ניפר ראש, מעולם לא חשבו שהשיר שלהם ימצא עצמו בקונטקסט שכזה.
פריונים הם יצורים מוזרים: הם חלבונים שמעתיקים את עצמם על פי המבנה של המרחבי של החלבון ולא נוצרים על ידי תרגום קוד גנטי. יש להם תכונות מפתיעות והם מפורסמים בעיקר בגלל היותם הגורם לפרה המשוגעת. לפריונים יש לרוב שני מבנים מרחביים: האחד הוא היציב והשכיח יותר (בו הפריון הוא חלבון לכל דבר) והשני הוא מבנה זמני המקנה לפריון יכולת להצמד לחלבונים אחרים ולשנות את המבנה החלבוני שלהם למבנה הפריוני. המבנה מחקר חדש טוען כי לפריונים גם תפקיד חיובי בהווצרותם של זכרונות באאוקריוטים (אורגניזמים בעלי תא מוגדר על כל האברונים שבו). על המחקר חתום אחד מחלוצי הנוירולוגיה, אריק קנדל, והוא מנסה לתת הסבר לשאלה כיצד זכרונות המבוססים על אירועים שחלפו מסוגלים להחקק במוח באופן מתמשך. המחקר החדש מתמקד בחלבון דמוי-פריון הנקרא CPEB בחלזון הים שהפך כבר למודל המרכזי במחקר הנוירולוגי. סדרת ניסוים שערכו החוקרים מעידה כי בתגובה לנוירוטרנסמיטור סרוטונין ה-CPEB משנה את מבנהו מהמבנה היציב לזה דמוי הפריון וכי פעילות דמוית-מתג זו היא הבסיס ליצירת זכרונות. בכדי לבסס טיעון זה החוקרים נתנו לחלזון נוגדן ל-CPEB והם אכן למדו כי החלזון לא היה מסוגל יותר לייצר זכרונות (דהיינו ללמוד התנהגות בסיסית מסוימת).
Si K et al. 2010. Aplysia CPEB can form prion-like multimers in sensory neurons that contribute to long-term facilitation. Cell. 140 (3): 421-435
כתב העת ההזוי האהוב ביותר על עוזה, כידוע לקוראיה, הוא Journal of Consumer Research. מאמר חדש המתנוסס מעל דפיו המבהיקים של מגזין זה חוצה גבולות ומגיע גם למוזיקה. צמד חוקרים מאוניברסיטת קונטיקט טוען כי למצלול של המחיר יש השפעה בעלת משקל על האם מוצר ירכש או לא. החוקרים טוענים כי צרכנים המופצצים בתרבות הפרסום שלנו רגילים ומתורגלים כבר לזכור מחירים של מוצרים ספציפיים וכי הצליל של מחירים מסוימים, כמעט בהתניה פבלובית, מקושר אוטומטית לערך. בדומה למחקרים עברו שהראו כי גם לסוג הצליל (אותיות שורקות, תנועה ארוכה וכו') יש השפעה על האופן בו אנו תופסים את גודלם הפיזי של מוצרים, כך גם המחקר הנוכחי מראה כי חוש השמיעה משחק תפקיד לא מבוטל בהתנהגות הצרכנית. לתופעה הזו, כמובן, נתנו חוקרים שם מפוצץ: סימבוליזם פונטי. שיהיה. המחקר מראה כי, בהנתן נקודת ייחוס מסוימת ניתנת (במקרה של המחקר מדובר במחירו הרגיל של מוצר), סימבוליזם פונטי הופך לחשוב עוד יותר. לדוגמא: נבדקים דיווחו כי הורדת המחיר של מוצר שמחירו המקורי הוא עשרה דולרים ל-7.66 הינה הנחה גדולה יותר מהורדת מחירו ל-7.22.
Coulter KS & Coulter RA. 2010. Small sounds, big deals: phonetic symbolism effects in pricing. Journal of Consumer Research. (In print)
זה מה שקורה אם לוקחים את הסכין ומטביעים אותם בגיגית של מי דארק אייטיז עכורים. ניקה ורורי הם עוד מקרה קלאסי של פרויקט צד שעולה על המקור (זולה ג'יזס), אפילו הווקודר מצליח לעבוד ולא להביא את החוזוק. שיר נוצץעם ביטים מסעירים:
חתולים שולפים טפרים, זה ידוע. אבל זה כסף קטן עבור הטריטון Pleurodeles waltl(ראו תמונה למעלה): בתגובה לאיום מצד טורפים, הוא מסובב את צלעותיו המחודדות בכשישים מעלות ושולף אותן מבעד לעורו. הוא לא דופק חשבון ופשוט מחורר את עצמו בכדי לשלוף את הקוצים שלו. העור בנקודות אלו נטול נקבוביות בכדי לא לפגוע פגיעה חמורה בבריאות הטריטון. כבוד!
Heiss E et al. 2010. Hurt yourself to hurt your enemy: new insights on the function of the bizarre antipredator mechanism in the salamandrid Pleurodeles waltl. Journal of Zoology. 280 (2): 156-162
זה אופנתי מאד בעולם האינדי להתהדר בהרכב עתיר חברים. גגל הבריטיות (שכשמן כן הן) באות ולוקחות את זה בהפוכה: מה דעתכם על מקהלת אלקטרו בת 22 נשים עם חיבה לרקיעות רגליים?
עוזה חולה על רופאים. מה זה חולה, עפה עליהם. הגראז'ניקים של הגוף מככבים אצלה יחד עם נושאי מקצועות מכובדים אחרים כמו עוכרי-דין, פרסומאים, סטטיסטיקאים, יחצ"נים, רוצחים סדרתיים ובוב דילן. כתב העת המדעי PNAS החליט להקדיש את גליונו החדש לקשר שבין מדעי הרפואה לבין אבולוציה. לכאורה גליון שכזה לא אמור להתפרסם בכלל, שכן עבור הרוב המוחץ של הרופאים (לבטח אלו שלא עוסקים במחקר) נהיר שהאדם אינו חלק מהטבע ולכן אינו כפוף לחוקיו. אם יכולנו לכח הכבידה, אם האצנו חלקיקים בעצמנו אז למה שנשתחווה בפני אותם חוקים אווילים שיצרו אותנו? אבולוציה זה פאסה כמו כוסות רוח או כריתת אונה. הגיליון החדש מנסה להראות מדוע בכל זאת כדאי לרופאים לא רק להטות אוזן לתיאורית האבולוציה על שלל גלגוליה, אלא – רחמנא לצלן – אלא אפילו להפוך אותה לחלק מתוכנית הלימודים של פרחי האיזמל המובחרים, בצמוד לקורסים ותיקים כמו "נטלה לפני ואחרי הניתוח: שיטות יסוד בנטילת שוחד מתאגידים ומטופלים כאחד", "גם אותי שכחו בבטן: מתודות בסיס ברשלנות רפואית", והשלאגר הבינ"ל "אורי גלר זה כאן: כיפוף המציאות בתעלולים סטטיסטיים". בגליון זה מנסים רופאים שחטאו בהרחבת אופקים והעזו להביט במתרחש במדעי החיים להסביר לעמיתיהם כיצד מחקר אבולוציוני עשוי לקדם את ההבנה הרפואית של שלל מחלות. בסדרת מאמרים פורשים חוקרים שונים מגוון דוגמאות המראות כיצד ניתוח אבולוציוני עשוי לספק הסברים לתופעות רפואיות סתומות ולשפוך אוד חדש אודות מנגנונים העומדים בפני קוטלי הציבור מספר אחד. הגליון כולו נקרא ככתב תחינה בפני רופאים ונסיון לפנות אליהם בדרך היחידה אותה הם מכירים, כשם היו כולם בוגרי מכללת פו"מ: מבחן התוצאה. רופאים מוכנים לעשות ה-כ-ל בכדי לייצר טיפול או תרופה וככל שהדבר מתבצע מהר יותר כך יטב. המטרה מקדשת את האמצעים ולחלוטין לא משנה אם הם יודעים למה שיטה מסוימת עובדת או לא, מה תופעות הלוואי או ההשלכות ארוכות הטווח שלה. כיבוי שריפות הוא המנטרה. לפעמים, יאמר לזכותם של רופאים, החיפוש הקדחתני הזה מוביל אותם (חוקרים מעטים, לא הרוב) למקומות חיוביים ביותר ולפתיחות מחקרית יוצאת דופן. הדוגמא העדכנית הטובה ביותר היא הרתמותם של רופאים לחקר האפיגנום בעוד המיינסטרים הביולוגי סרב להאמין בקיומו. לפיכך, מדוע לא למסד זאת ולעגן את לימודי האבולוציה בסילבוס של הסטודנטים לרפואה? לסטטוסקופ פתרונים (הגיליון הוא חינמי אז עלעלו להנאתכם)
סחיטה האוסטרלים פותחים את 2010 עם מנת הארדקור השקולה לעגורן בלסת וברכיה מדויקת לסקרוטום. לא ממש צריך המלצה יותר חמה מזו....
אקוסטיק ליידילנד הם מההרכבים הנדירים המשלבים פרי ג'ז ורוק לא רק כהלכתם, אלא גם באופן מוצלח. תחשבו על שילוב של ברוצמן על ריטלין יחד עם אקס, גוסטפסון ונגיעות פאנק. הסקסופון לוקח את קידמת הבמה ואני משוכנע שלו הם רק היו מכירים את פיגי אפקס הם היו רצים לרכוש לעצמם פאז. האלבום מ-2008 היה מופת של ממש וזה של השנה נופל ממנו אך עדיין מהווה כרטיס ביקור ראוי למי שטרם נפל עליהם
ג'נגו ג'נגו (בלי קשר לא לשלנו ולא לגיטריסט המהולל) עושים סייק מודרני שעדיין אין לו בית. מי ירים את הכפפה?
מריה רודס יוצרת תחת השם אוניריק ואז יוצאת לה פנינת פופ אוורירית ומתקתקה שכזו:
הנעליים הטובות עושים רוק בסיסישמצליח רק לפעמים ולכן אהבתי רק קטע אחד מהאלבום. הקליפ לא קל לצפיה ומומלץ לא לצפות בו על קיבה ריקה (אלא אם כן קוראים לכם אלי האנה וממש הרגע טרפתם ויטמינצ'יק)
ובתור אנטיתזה לחרפה הקמרונית לדורותיה (שבדרך הצליחה גם לזכות בגלובוס הזהב) הנה המלצה על סרט אמריקאי טוב שיצא השנה. נפשות קרותמצטרף למועדון בו חברים להיות ג'ון מלקוביץ' ומעבר לכל דמיון ומוסיף לו מגע רוסי מתבקש. בעוד שני הסרטים הקודמים היו אמריקאים לחלוטין באופיים, נפשות קרות מתהדר בניחוח אירופי עז והכרות עם ספרות רוסית לא תזיק כלל וכלל. הדבר שבאמת תפס אותי היה האמירות הקטנות שהתחבאו להן בינות הסצינות אשר – ללא משים ויד מכוונת – סנטו בסרטים האחרים שזכו לקבל מועמדות השנה. השורה התחתונה מאד פשוטה: אלו שיש להם אמצעים מתייחסים לנשמתם כאל סרח עודף ואילו אלו שאין להם כלום מוצאים עצמם נאלצים בצר להם למכור אותה לבעלי הממון. מישהו אמר ג'יימס קמרון או מייקל ביי ולא קיבל? תסריט חכם ועתיר רבדים, משחק מעולה (כמעט כרגיל) של פול ג'יאמאטי (שכמובן לא יקבל מועמדות על זה) אבל עם ירידות מתח פה ושם.
האם אתם מתכוננים במתח לסופרבול? לא בגלל הפרסומות, אלא בגלל ענף הספורט הקבוצתי היפה מכולם? סביר מאד להניח שלא, אבל עשו לעצמכם טובה ובואו לנסות להנות. ביום ראשון הקרוב, החל מעשר בלילה שני הגמרים האזוריים יפגישו ארבע קבוצות עם אופי שונה לחלוטין (בפוטבול באמת אפשר לדבר על אופי של קבוצה) ופוטנציאל לערב בלתי נשכח. הנה טעימה מהמשחק הכי טוב שהיה עד כה בפלייאוף השנה:
תיאטרון הקסם עושים פופ מהסוג שכמעט ולא נתקלים בו היום: הפקה תיאטרלית ששואבת הן מפסי-קול והן ממחזות זמר והכל בעטיפה האוגדת יחד את אבבא והאנס כריסטיאן אנדרסן. שוו בנפשכם מה היה קורה אם אמיליאנה טוריני היתה זמרת החצר של המלכה ויקטוריה. הם השקיעו בטירוף ולכל קטעי האלבום יש קליפ עם סיפור מסגרת.
כל כך נדיר שאני אוהב מוזיקה צרפתית אבל כשזה קורה אז צריך לחגוג (או להתקלח, אם בצרפתים עסקינן). מבט לאחור על הדרך שנצעדה משלבים פרוג, גותיקה, פולק, מטאל (הרקע עליו צמחו החברים) וברברת בכדי ליצור שעטנז שברגעיו החזקים מצליח גם לעניין וגם לרגש.
באותה מידה, גם מוזיקה פינית לא עושה לי את זה, אבל מטילי כידון תמיד עדיפים על לופתי בגט. במקרה שלפנינו עוזרות הביתעושים אקספרימנטל פגאני עתיר קרקושי כלי מטבח ובית, אוונגארד ספגטי ומלודיות פופ שיגרמו לכם לעשות פאנלים בלי למצמץ. טריו גברים בדראג שלא מתביישים ללכלך את הידיים בשילוב קטלני שיגרום לאהוד ברק להשמיט ליפ מהפיליפנית שלו. קטע אחד לא יכול להכיל את כל הבלאגן שהם עושים, אז פשוט תמשיכו לעקוב אחר יתר הקליפים.
הודות לאוסקר, את 2009 בקולנוע אפשר לסכם עם אורך נשימה קצר. יש עוד כמה סרטים בקנה מהשנה החולפת שטרם ראיתי, אבל די ברור מהמועמדויות השונות בטקסים שנערכו (או הוכרזו) עד כה כי בעוד שמבחינה פיננסית מדובר בשנה מנתצת שיאים, הרי שמבחינת איכות זו שוקת שבורה. כל מה שאגיד אודות הרקבון של אווטאר יתקל בחומת בוז צונפת של אנשים שפשוט קשה להם להגיד שהם התחרמנו מסקס תלת מימד המבוסס על חיבור USB בקצה הצמה (איזה שדרוג א-לה טינטו בראס היה אפשר להחדיר לרפש הפטישיסטי הזה אם בילבי הייתה נאבי); איך סרט מלחמה פשטני ודל אירועים (אך עתיר CSI) מ-2008 מגיע לרשימה לא ברור לי, או איך פרסומת האספרסו הבלתי-נגמרת של ג'ורג' קלוני עומדת בניגוד מוחלט לשמה ונשארת מקורקעת במשך שעתיים. המסקנה הברורה היא ששגרירי התרבות האמריקאים נמצאים עכשיו במלחמת מאסף מתוקשרת ומושקעת מאד בנסיון נואל לשחזר את הערכים המופלאים עליהם נבנתה מדינת הווספ שלהם. לפני שנתיים קיבלנו בעונג רב פרשנויות מתריסות ומאתגרות למקורו שברו של אותו חלום אמריקאי והנה מונחים לפתחנו כתגובת נגד גיבובי צלוליד (אופס, פאסה) שלא יודעים ימינם משמאלם בבליל של אפולוגטיקה, פוליטיקלי קורקט ושמרנות. לטובתם פועלת העובדה שהצרכנים של היום נכנעו כבר להגשה ועומק של MTV/CSI כך שהם לא ממש צריכים להתבייש בעובדה שהתסריט דלוח והמשחק מביש. בואו נשים את הדברים גלויות על השולחן: אם אווטאר מועמד לאוסקר, את הפרס עצמו צריכים לקטוף 2012 ומעל לכול רובוטריקים 2. בזמן שקמרון מנסה להסתיר את היותו שרטלן ציני שבעצם עשה טור דה פורס בן שלוש שעות לטכנולוגיה שמעכשיו תשלשל לכיסו מיליארדים, אמריך וביי לא מתביישים ועונדים את תג הפשיזם בגאווה. אין צורך בתסריט, אין צורך במשחק: CGI בכמויות בלתי נתפסות, ציצים לזכרים ומינימום סיפור אהבה לנקבות. כשמייקל ביי יעשה את רובוטריקים 3 בתלת-מימד הוא יראה לקמרון מאיפה משתין הדג: מלך העולם אולי הציג את הטכנולוגיה, אבל את השימוש הנלוז (ולצערי גם והטוב) באמת בה יעשו אחרים ולהם אין שום כוונה להתנצל. כמה מפתיע שטרנטינו בכלל נחשב מועמד, ועוד עם הסרט הטוב ביותר שהוא כנראה יעשה בקריירה שלו
רבות הושר ונחגג השנה אודות דארווין, אבולוציה והברירה הטבעית אולם ישנה שאלה חשובה שנדחקה לקרן זווית במהלך ההילולה: מהו מוצא החיים בכלל, ולאו דווקא מוצא האדם. שאלה זו טרדה חוקרים רבים בני זמנו של דארווין וגם אלו שאימצו אותו בחום (ראו מקרה ספנסר) והמחקר ממשיך גם בימינו (בארץ איריס פריי, שמעונה גינצבורג וחוה יבלונקה מובילות בתחום). המשותף לכל התיאוריות שהוצגו עד כה הוא ההנה כי מולקולות מורכבות התפתחו ממולקולות פשוטות יותר ואלו התפתחו מחומרים אנאורגניים. שני הרעיונות המרכזיים בתחום נבדלים זה מזה בסוג המולקולות המתחרות האחת ברעותה במנגנון ברירה טבעית: האסכולה המוכרת יותר טוענת כי המולקולות המתחרות הן חומר גנטי (רנ"א ודנ"א) והאסכולה השניה גורסת כי מדובר במולקולות עם יכולת קטליטית אוטונומית החשופות לברירה טבעית שאינה תלויה בתהליכי שכפול מולקולריים (התזה היא שמולקולות כאלו יצרו רשת כימיקלית החולקת תהליכי מטבוליזם והרשת הזו היא זו המאפשרת אדפטציה). נקודת התורפה המרכזית של בית המדרש הגנטי הינה שמולקולות אלו ואופן פעולתן מורכב מדי והוא למעשה מייצג שלב מאוחר מדי בכדי להחשב נקודת מוצא. במקביל, מחקרים שנערכו במרוצת השנים הראו כי ישנן מולקולות הנקראות קומפוזומים הנושאות מעין תגי זיהוי בקרבן, תגים המספקים מידע אודות ההרכב הכימי שלהן וכי תגים אלו ברי שכפול.מחקר חדש המופיע בכתב העת המדעי היוקרתי PNAS דוחה את התיאוריה לפיה קומפוזומים מסוגלים להיות חשופים לברירה טבעית. החוקרים ערכו סדרה ארוכה של סימולציות מחשב והגיעו למסקנה כי בשלב מסוים שתהליך גדילת אוכלוסית המולקולות הן מאבדות את כושרן להעביר מידע באופן אמין.
Vasas V, Szathmáry E & Santos M. 2010. Lack of evolvability in self-sustaining autocatalytic networks: A constraint on the metabolism-first path to the origin of life. PNAS. 10.1073/pnas.0912628107
נתכנסו כאן בכדי להלל, לשבח ולקלס את הדברים הטובים שנעשו השנה. באותה מתכונת של סיכום השנה שעברה, גם הפעם האלבומים יחולקו לקטגוריות, אבל בניגוד לשנה שעברה, הפעם אין לי זמן לכתוב ביקורות חדשות ולכן פשוט אעשה מלאכת קופיי-פייסט זריזה מהפוסטים בהם האלבומים הופיעו לראשונה. ובכן...
האלבומים שגרמו לעוזה הנאה מקסימלית השנה הם (אלפבתית):
להקה שבדית (עם חיזוק טורקי) שמצידה הקלאסי נשמעת כמו חתונת דמים בין ג'ון דאולנד למורטון פלדמן ומצדה הפופולרי מרגישה כמו מלאכת אמביינט סטייפלטונית על הקטלוג של 4AD.
Band of skulls - baby darling doll face honey (Artist first, 07/04/2009)
הם עושים רוק הכי בסיסי שיש – טריו מבוסס בלוז והוקים פשוטים. לא רחוק ממקום מושבם של הפסים הלבנים, רק שברוב המקרים הם פשוט משמעותית טובים יותר. עושה רושם שחוק עשרים השנה הולך ומתפוגג לו במהירות האינטרנט, שכן אופנת הגאראז' של שלהי העשור הקודם חוזרת בשנה האחרונה ובגדול, והפעם עם כמה יציאות לפנים. זו אחת מהן
אין צורך להכביר מילים אודות אחד ההרכבים האמריקאים היחידים שהם היום באנקר מוחלט באוזני. טרם הספקתי להקשיב לאלבום במלואו אבל רק אומר שהוידאו כאן והסינגל ששוחרר ראשון הם לא הדברים הכי טובים בו. זהו האלבום שעוזה ציפתה לו בקוצר רוח שלוש שנים והנה הוא הגיע לגאול את עור התוף האומלל שלה אחרי העלבונות ששנה זו הטיחה בה. מי שמכיר אמור לצאת במחולות כעת ומי שלא מכיר, אז זו העת ובעיקר הזמן לרוץ ורכוש בעיניים עצומות לרווחה את אלבומם השני שהוא לא פחות מאחד האלבומים הטובים ביותר שנוצרו בעשרים השנים האחרונות.
וואו באהו"י רבתי. לאלבום כזה חיכיתי עוד משנות השבעים, אבל אני מקפיץ את הפיסטולטה, אז רגע. בממלכה המאוחדת יושבת לה אגודה (או כפי שבסימפסונז היא היתה נקראת: stone cutters) המתקראת הכופרים האנגלים שהחליטה לעשות אלבום. התוצאה, בדיוק כפי שהייתם מצפים מאנשים המתעסקים בתורת הנסתר, מגיה שחורה וצללים ארוכים, מהפנטת, אפלה, עטויה בתכריכי דרון ואמביינט כבדים ומרוצפת בטקסטים ברוחו של הבוס הכל יכול לבית גרנט. חשבו מה היה קורה אם אורן זריף היה מתעל את פרויקט רוטנברג שלו לתוך סונטת רוח הרפאים של טוקסידומון ונותן לדייויד טיבט לדקלם מיד לאחר צריכה של 200 גרם פטריות משובחות כשברקע מתנגן les maledictus sound ואז תבינו למה אני כולי רטט ופרכוסים. אלבומים כאלו הופכים נבירה בעשרות תקליטים מחפירים חדשים ביום למוצדקת.
Piano magic- Ovations (Make mine music, 12/10/2009)
שנה שניה ברציפות, הגיבור הבלתי-מושר של המוזיקה הפופולרית מככב ברשימה של עוזה. השנה הוא העשיר את חיינו הן באלבום בכורה כסולו והן באלבום חדש של קסם פסנתר. על הדרך הוא זרק גם קלטת תחת שמו שאפעס לא היתה כ"כ לוהטת, אבל דיינו. אמרתי כבר רבות בעבר שישנם שלושה גאונים בלתי מעורערים במוזיקה היום, כולם בריטים וכולם בביזנס לפחות חמש עשרה שנה. סטייפלטון הוציא השנה אלבומים אבל דום דבר לא ברמת שני המאסטרפיסים משנה שעברה, הרברט נותר דומם, ורק ג'ונסון המשיך ללא לאות בחריש העמוק שהוא מבצע באופן מופלא מתחילת העשור. באמת שאין מילים לתאר את תרומתו הכבירה לאיכותה של מוזיקת השוליים. מדובר בגאון של פעם בדור.
עוד ברנש שמגיע לביקור נוסף ברשימה הוא טום מורלו. אחרי שאלבומו השני קיבל מלוא החופן שערות שפם מעוזה בשנה שעברה, הוא לוקח כיוון אחר, שוב צוחק על ז'אק מהצד, חובר לבוטס ריילי מ-The coup ועושה שילוב פנטסטי וסוחף של פאנק, מטאל וחיפחופ. כל כך פשוט, כל כך מדויק, וכל כך יעיל, הן לאוזניים והן לרגליים.
Talk normal - Sugarland (Rare Book Room, 27/10/2009)
נשים מופלאות אלו נושאות בגאווה את השפעותיהן המוזיקליות ומספקים דוגמא מצוינת למקרה הנדיר בו משעטנז יוצא מתוק. פולי ג'ין וקים גורדון עושות אקספרימנטל גאראג'? בונגווטר ולידיה לאנץ' עושים פראפראזה על kill rock star? חומות דיסטורשן ומפלי רעש הנתונים ברתמות אמונות מדהירים את החפירה הרועשת הזו הלאה הלאה. אלבום שלם ראשון אחרי EP שיצא בשנה שעברה וייתכן וגאראז'/נויז נשי הוא הסוס שימשוך את העגלה מהבוץ אליה הדרדרה בעשור האחרון? ברור שלא, אבל לפחות אלבום שנה יצא מזה
הילדים האלה הם בנים לשושלת מופלאה של מוזיקאים (האמת, כמעט אך רק בריטים שייכים לשושלת זו) שלוקחים איזו סוגה שרק בא להם והפכים לה את הצורה. האקספרימנטל הבריטי נטול כל תחרות. זו שאלה מעניינת מדוע רק נתיני המלכה מסוגלים לייצר אקספרימנטל ברמה כזו ועוד עם כמויות כה בלתי נתפסות של הומור ומודעות עצמית. ניתן אולי לקרוא להם הלואיס קרול של הלאונג'? ה-NWW של הצ'יזי? המוזיקה שכריס מוריס היה עושה אם הוא היה מתרחק מגליץ'? לא ברור מה הם בדיוק, אבל משעממים הם לא, ולפעמים הם אפילו מבריקים מוזיקלית.
הדפסה מחודשת לבויד רייס, שאם תכירו אותו סביר להניח שזה יהיה תחת השם NON. הברנש הלא ממש בסדר בראש הוא אמן ספוקן וורד/אינדסטריאל/פאנק שצמח בסצינת האוונגרד האמיתית של האייטיז. הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש ובנוסף גם לא ממש ידידותי לאוזן הלא מתורגלת. האדון ליאון שיחרר לאוויר כמה וכמה שדוני אינדסטריאל שגרמו אפילו לאוזניים של עוזה לדמם בזמנו. תחשבו מה היה קורה עם ג'לו ביאפרה היה מחליט ללכת לצד האפל ואז תבינו במה עסקינן. הזדמנות פז להוקיר תודה למאסטרפיס של מיזנטרופיה צרופה.
ואלבומים טובים אבל קצת פחות...
Evangelista - Prince of truth (05/10/2009, Constellation)
הפרויקט האחרון של קרלה בוזוליך . קרלה היא מוזיקאית בחסד ועוזה עוקבת אחריה מקרוב זה זמן מה, מתפעלת מאופיה הזיקיתי ויכולתה להביא נגנים שונים לחלוטין זה מזה להרכיב יחד פאזל מורכב ויפהפה שנשמע מונוליתי לחלוטין. ללא ספק אחת האמניות המגוונות והמעניינות ביותר הפועלות כיום בסיתרא אחרא והיא הולכת בבטחה על התפר שבין אקספרימנטל לפרי ג'ז, פולק ונויז.
אמילי ג'יין וואיט חוזרת אחרי שנתיים של שתיקה עם מנה נוספת של תמהיל פולק, אמריקנה וסינגר'סונגרייטר (חייבים למצוא לזה קיצור). לא פריק פולק, אלא בחורינה סוליקו עם הגיטרה שלה, אולד סקול. אה, ועם כשרון.
Glen Johnson - Details not recorded (Make mine music, 30/03/2009)
כאמור, גלן ג'ונסון היה פורה השנה גם מחוץ לקסם פסנתר. לדאבוני, הלהקה סיפקה מוזיקה טובה מהסולו.
הרוג את הנשרים הם בעיני אחד מהרכבי ההיפ-הופ הגדולים ביותר של העשור. בשנה שעברה נומי אכזב קשות באלבום הסולו שלו, אבל אלבום חדש של הנשרים מראה כי אף אחד מהארבעה לא שכח איך עושים היפ-הופ טבוע בג'ז, אמ.סי. שהפלואו שלו טמון בהיותו מספר-סיפורים ולא בטכניקה או מהירות, והכל עטוף באווירה אפוקליפטית חונקת שפשוט חוטפת את המאזין לעומק השכונה. אולי אפשר לקרוא לזה היפ-הופ נואר, כי ברור לחלוטין שזו יכולה להיות המוזיקה שוויל היה כותב לברכט ומצמידים לפסקול של לאנג. איזה כיף שהם חזרו אחרי שלוש שנות שתיקה (הקליפ הוא לשיר מאלבום קודם)
Land of Kush- Against the day (Constellation, 09-03-2009)
סם שלעבי הקנדי עושה בלאגן מוזיקלי כבר עשרים שנה, החל מאמביינט, דרך פוסט/מת'/אקספרימנטל וכלה בקלאסיקה מצרית. הוא מוציא חדש בקונסטליישן עם תזמורת של 30 נגנים בסגנון שהוא טוען שהיה אופייני בימי נאצר: נשמע מבטיח ודומה מאד למסעותיהם של embryo במזרח
צמד בוגרי הר שחור, מעצמת הסייק הקנדית. את הקול וההגשה של אמבר וובר אפשר לזהות מקילומטרים גם כשהם נישאים על רוח קיץ קלילה, ואת המוזיקה הם בחרו להשאיר פשוטה וערומה יותר מזו של להקת האם שלהם
Saul Williams ft. The Arditti sq - Dead emcee scrolls(2009)
שיתוף הפעולה המוזר אך האיכותי להפתיע ומאתגר קשות בין סול וויליאמס לרביעית ארדיטי משלב בין הלחנה מודרנית לבין הטקסטים הכתובים של וויליאמס. רחוק שנות אור ממה ששמעתם עלי במות לאחרונה, והאמת, האלבום פה בגלל הוירטואוזיות של ארדיטי, הרבה פחות בגלל התרומה של וויליאמס. לא מצאתי וידאו, אז הנה השת"פ המאלף בין וויליאמס למאסטר הג'ונגל קראסט:
יש לי חיבה עזה כשוורצנגר לסינגר/סונגרייטריות המחלקת את הנשים הללו באופן חד כתער לאלו שהן מצוינות עד אימה ואלו שהן תאונה מצערת ואומללה שבטעות נדפסה עלי ויניל. מעטות נופלות לקטגוריה הראשונה והגברת רייט היא ללא ספק אחת מהבולטות שבהן. יש לה את כל מה שצריך: קול ייחודי שניתן לזהותו מהתו הראשון, עבור במלודיות משובחות וכלה בורסטיליות מרשימה. בעיקר היא ניחנה בערך המוסף שהופך כל אחת מהקבוצה הראשונה לבונבוניירה המוזיקלית שהיא: היא לא סינגר/סונגרייטרית במובן הקלאסי
ולסיום, אלבום שבאמת אהבתי רק קטע בודד ממנו, אבל קטע זה הוא שיר השנה שלי. צ'רלס ספרין (עשה, צור, אמור, חשוב ו-broken social scene) יצר את אותם אלבומים שהם רגעים מכוננים במוזיקה, אותם מקרים המשנים לחלוטין את שיבוא אחריהם. כמובן שיקח עוד שנים רבות עד שמלוא תנופת המהפכנות שלו תחלחל ליצירתם של אחרים, אבל בינתיים נהנה ממה שלפנינו. שמנסה להחיות את הריו ואת הנרי קאו על ידי הרמוניזציה א-לה מת'יו הרברט. פרויקט סולו זה מטיל באיפון אכזרי את פעילותו בלהקות הקודמות שלו לפינה חשוכה של החדר ומראה לכולם מי הבוס. הרעיון כל כך פשוט וכל כך גאוני (כמו רוב הרעיונות הגדולים באמת) והביצוע לא פחות ממושלם: ספרין החליט לחקור את מושג האושר ולשם כך הוא ערך והקליט ראיונות עם שכניו. על בסיס הטונליות והמלודיה של הדיבור, ועל ידי התאמה של כלי לכל דובר, ספרין למעשה יצר מוזיקה מדברת, או בפרפאפרזה – composed word. עידן ועידנים מלחינים ויוצרים מדברים על המוזיקליות שבדיבור האנושי, מחקרים מדעיים מוכיחים גם קשר הדוק בין השניים (ראו פוסט זה) אבל מעולם לא ניתן לזה ביטוי מוזיקלי קונקרטי וכל כך מוצלח וכל כך בסיסי. מריסה, הקטע האהוב עלי באלבום הוא פשוט יצירה גאונית חד-פעמית. תקשיבו לו – ולפרויקט כולו - פה
