יבורך המטאל!

נוליווד היא תעשית הסרטים הניגרית הפורה והתוצרת שם היא.... קצת שונה מזו שהורגלנו אליה מהוליווד או בוליווד. פיטר הוגו תיעד שחקנים נוליוודים במהלך צילומי סרטים ונראה לי שאפשר לקבל רושם טוב אודות תוכנם ואופיים של סרטים אלו. זומבים נראים הרבה יותר טוב בשחור.

וזה הגאראג' היעיל להפליא של ההרפתקה של לוקי הבריטים:

אתמול סיימתי סופסוף לצפות ברציחות קטנות, הפיצ'ר הראשון של השחקן אלן ארקין מ-1971. זהו עיבוד למחזה של ג'ולס פייפר והוא מסווג כקומדיה. הסרט אכן מצחיק מאד אבל על ידי השמטה קטנה של האות "ח" אנו מגיעים מקומדיה לסאטירה – סאטירה חריפה מאד, שכמעט לא מובן איך היא נכתבה על ידי אמריקאי ולא על ידי צ'כי או רוסי. כשהיא יצאה עלי במות בשלהי שנות השישים היא ירדה אחרי שבוע כך שכנראה אפילו ההיפים והליברלים המאכלסים את ניו יורק לא יכלו להתמודד איתו. הסרט ממתרחש בניו יורק ועוקב אחר מערכת יחסים בלתי אפשרית (ללא לכאורה) בין צלם (אלפרד צ'יימברליין, אליוט גולד המעולה), שהניהיליזם שלו נדמה כאוטיזם יותר ממשנה סדורה, לבין אשה שכל מטרתה בחיים היא לשנות את צ'יימברלין תחת המסווה של הרצון לגרום לו להרגיש רגש אמיתי. שני שליש הסרט עוקבים אחר קורותיהם ובדרך מגחיכים כל דבר וכל אחד – הן את הלו התומכים בממסד והן את אלו המתנגדים לו. זהו הקטע הקומי של הסרט. ואז מגיעה תפנית כה חדה, מעין דאוס אקס מכינה פוסט מודרני שיכול למצוא את מקומו רק במציאות כה הזויה כמו זו המתוארת בסרט, שהופכת את הסרט על פניו, מזריקה כמויות בלתי נתפשות של שחור לקומדיה ומראה את הסיטרא אחרא באותה מידה של בהירות וחדות. צ'יימברלין הקדים את ג'וני מעירום של מייק לי ב-25 שנה והוא למעשה הנגטיב שלו: שניהם ניהיליסטים מוחלטים עם אופי כה הפוך האחד מהשני עד כי אחד מהם לא יכול להיות באמת ניהיליסט, אחד מהם פשוט חולה ונעדר כישורים חברותיים בסיסיים. מי מהם החולה ומי מהם צודק זו כבר שאלה של פרשנות. אני ממליץ בחום לראות את שני הסרטים האלו בזה אחר זה. לא תסתכלו על העולם באותו אופן לאחר מכן, בוודאות. אני סר עכשיו לצפות בסרט עם רצועת הפרשנויות, כי זה פשוט הסרט הכי טוב שראיתי בחודשים האחרונים. אני יכול לכתוב עליו עוד רבות אבל חבל על המוטוריקה העדינה על המקלדת. לכו לראות וזהו.

הנה קטע מייצג מרציחות קטנות:

והנה קטע מייצג מעירום (ועכשיו, אחרי חיפוש קטע להטמעה, אני חושב שאני מעדיף את צ'יימברליין):

למה בדיוק אנחנו מייבאים ערסים מצרפת?

והנה, סופסוף, סנונית ראשונה ומרגשת מהחדש של הסינריות (שהערב מופיעות בסלונה)

אם השבדים אחראים לאלבום השנה עד כה, הרי שקנדי אחראי לשיר השנה בלתי מעורער שלי. צ'רלס ספירין מגיע כשבאמתחתו רזומה מרשים ביותר של פעילות ב-KC accidental, broken social scene ובעשה, צור, אמור, חשוב. אבל פרויקט הסולו שלו מטיל באיפון אכזרי את שתי הלהקות הללו לפינה חשוכה של החדר ומראה לכולם מי הבוס. הרעיון כל כך פשוט וכל כך גאוני (כמו רוב הרעיונות הגדולים באמת) והביצוע לא פחות ממושלם. בשביל קטעים כאלה שווה להיות בעל שמיעה ולצלוח אלפי להקות מבאישות.

המוזיקה של ג'ק פרוגרסו מתאימה ככפפה לשמו: רחוק מאד מההיפ הופ הממוסחר של שרירים ואיברים מוצנעים הוא מצטרף למסורת המצוינת של חיפחופ אנדרגראונד ודוחף את הז'אנר לכיוונים שונים לגמרי מאלו שתמצאו בהפקות הנוצצות של ה-teen awards.

סדנו של השטן הם הרכב אמריקאי אומלל שנפל בגלל מלחמת ששת הימים כי חברת התקליטים הרגישה שתזמון יציאת האלבום יהיה רע מבחינה כלכלית: בלהקה חברים ערבים-אמריקאים ששרים בערבית ועושים סייק ים-תיכוני. 42 שנים לאחר מועד ההפצה המקורי יוצא סופסוף האלבום במלואו

Call me when the miracle reduces to coincidence

יותר מדי מלל לאחרונה.

מה היה קורה עם 2009 אלמלא סקוטלנד? זוללי ההאגיס מצילים את השנה חודש אחר חודש והנה עוד דוגמא:

האמת היא, שעם כל הכבוד לסקוטלנד, בינתיים האלבום הטוב ביותר של 2009 באוזניי מגיע דווקא משבדיה.

ובגלל שאתם צריכים להכיר את אוטפ טוב יותר אז הנה עוד אחד:

סטנלי קורן הוא מה שנקרא מדען מחמד. הוא פסיכולוג שעוסק בכמה תחומים, אך את תהילתו רכש ממחקר אודות כלבים. הוא כתב ספרי הנחיה, ספרי ילדים וקיבל אפילו תוכנית טלביזיה. סלב של ממש. מדען הוא הרבה פחות. אמנם יש לו כ-270 פרסומים אך רק חלק קטן מהם הוא על כלבים (ומחקרים אלו התפרסמו בכתבי עת זניחים). הנה הכותרת הראשית של דף הבית שלו:

“Science may never comprehend the full extent of what dogs know about language, problem solving, the past, the future, God, time or philosophy. In the end, we must content ourselves with the fact that dogs know enough to be dogs -- which is all that is really required of them”.

לאחרונה זכה קורן לעוד הרבה יחס תקשורתי. הרצאה שהוא נתן בכנס השנתי של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי הפכה פתאום ל"מחקר" והנתונים הרכים (בעלי כלבים שבאים ומספרים לו סיפורים) הפכו לעובדות. קורן פשוט אגד מיני נתונים כרך אותם בספר וטען כי כלבים חכמים יותר מאיינשטיין. אני מאד אוהב כלבים. למעשה אני אוהב את הכלב המכוער והמטומטם ביותר שניתן להעלות על הדעת יותר מחוקרי מחמד דרגה ז', אבל עם כל הכבוד לכלבים, גאוני הדור הם לא. במחי יד הפך קורן מאמץ מחקרי של שישים שנה לאבק בקביעה הפשטנית והמוטעית שלו שלכלבים יכולת מנטלית של תינוק בן שנתיים וחצי, כשההצדקה האבולוציונית לכך היא שזהו מין שנמצא בסמיכות לבני-אדם. אולי לא נכחתי בשיעור שבו הסבירו כיצד נגיף האינטליגנציה מדביק ועובר בין מינים. אולי לא הייתי בהרצאה שבה הראו יחס ישיר בין שהייה לצד מין מפותח ממך לבין פיתוח היכולת האינטקלטואלית שלך עצמך (אה – כי אין כזה דבר!). גם לא ידעתי שיש שלושה סוגים שונים של אינטיליגנציית כלבים, לתומי חשבתי שאינטיליגנציה היא מקשה אחת. כנראה שקורן חושב שכולם מטומטמים (ולאור הצלחתו המסחררת כנראה שיש מידה לא מבוטלת של אמת בהנחה זו) והוא פשוט ממציא סוג של מדע להמונים, מדע בו ריגורוזיה מדעית אינה בנמצא והפרשנות מותאמת לדרישת הקהל. אבל גם במדע הזה יש מידה רבה של האנשה: כמו האאוגנטיקה, גם קורן נותן בכלבים אותות ומופתים ומדרג אותם לפי רמת האינטליגנציה שלהם: הארי הנשגב (סליחה, הבורדר קולי) הוא החכם ביותר וכן הלאה... האם לסוג התקשורת הזו עם הציבור מכוון נשיא האוניברסיטה העברית? כי אם כן, אני מעדיף שאף מדען לא ידבר איתי לעולם.

ולקינוח, הסינגל החדש של ביפי קלירו. השיר מעולה אבל ההיסטוריה מלמדת שהסינגל שהם מוציאים הוא היחיד הטוב באלבום. אני מקווה להתבדות.

גם פרו טולס זה סוג של חומרים אסורים

בהיסטוריה הארוכה של האתלטיקה הקלה יש רק שיא פנומנלי אחד אשר בדיעבד ניתן לקבוע בוודאות כי היה כשר: ה-8.90 המפתיע של בוב בימון. כל שאר השיאים, החל מהמתקפה של הגוש הסובייטי דרך פלו ג'ו ובן ג'ונסון ועד פרץ השיאים הסיני הקצרצר (יום יבוא ואנשים גם ילמדו שהשיא של מייקל ג'ונסון ב-200 היה מצוץ מהמזרק) מזמן נדחקו לפינת המוקצים מחמת מיאוס’ – גם אם רובם לא נמחקו מהספרים. בדיוק לפני שנה כבר כתבתי כמה תופעת בולט אינה רלבנטית למין האנושי והיום רק אומר בצער כמה עצוב היה לראות אמש את פרנקי פרדריקס – אולי אחרון האתלטים הנקיים ובוודאות האחרון שישמש כשגריר אמיתי וכנה של המקצוע – נותן את תחזיתו במסיבת עיתונאים שקדמה לגמר. לאנשים כבר לא אכפת היום אם התוצאה הושגה בדרכים לא חוקיות – מבחינתם זה פשוט מקרה של מיקור חוץ של היכולת האנושית לאיזשהו חייזר, הכל בשם השעשוע ותרבות הצריכה. אין יום טוב יותר מלהתגעגע בו לשמות כמו ג'סי אוונס, אמיל זטופק, בוב היינס, סבסטיאן קו, ג'קי ג'וינר קרסי, דן אובריאן, או אדווין מוזס.

השיר הבא מוקדש לבולט ובכלל לכל האתלטים המקצוענים הפועלים כיום באשר הם:

הקלישאה שלבנים לא מסוגלים להבחין בין אסיאתים ושאסיאתים חושבים שכל הלבנים נראים אותו דבר עשויה להיות נכונה בחלקה. מחקר חדש מראה שלעומת אירופאים, נבדקים ממזרח אסיה מתקשים להבדיל בין פרצוף מופתע לבין פרצוף מפחיד או בין הבעת גועל לבין הבעת כעס. החוקרים טוענים כי הגורם לכך הוא הבדל באופן בו הנבדקים משני האזורים סורקים ויזואלית את הפרצוף עליו הם מסתכלים: האירופאים הלבנים סוקרים את הפרצוף כולו ומתמקדים בעיניים ובפה במידה שווה ואילו האסיאתים מתמקדים בעיניים בלבד. אי לכך, הבעות אשר נבדלות זו מזו בעיקר במצב העיניים נעלמות מעיניהם של נבדקים ממזרח אסיה. צוות חוקרים מאוניברסיטת גלזגו ערך ניסוי קטן (26 נבדקים בסה"כ) בו נבדקים התבקשו לקטלג תמונות של פרצופים שהוצגו בפניהם לכמה קטגוריות כלליות של רגשות. התמונות נבחרו לייצג את הרגש הנבחן על סמך סטנדרטיזציה העושה סוג של אידיאליזציה פיזיונומית. החוקרים התמקדו בתנועות העין של הנבדקים ובאחוז השגיאות שלהם בזיהוי ההבעה המוצגת. החוקרים מדווחים כי האסיאתים ביצעו הרבה יותר שגיאות מהנבדקים הלבנים וכי עיניהם התמקדו בעיקר בעיני הפרצוף המוצג. בכדי לעבות את הטיעון שלהם החוקרים בדקו גם את סוגי האמוטיקונים הפוצים בשימוש בשתי התרבויות והראו כי האסיאתים משתמשים בסמלים שונים לחלוטין מאלו בהם אנו משתמשים ואלו משקפים את מצב העיניים המתאים לרגש המתואר.

Jack RE et al. 2009. Cultural confusions show that facial expressions are not universal. Current Biology. 10.1016/j.cub.2009.07.051

מחקר חדש מראה כי הליכה על שתיים באה מלמעלה ולא מלמטה: אבותינו שוכני העצים הם אלו שהתחיל להזדקר ולא אבותינו שהידסו על הקרקע. למסקנה זו הגיעו חוקרים מאוניברסיטת דיוק לאחר שבחנו את עצמות פרק כף-היד של מספר מיני פרימאטים. החוקרים טוענים גם כי הליכת אגרופים הופיעה פעמיים במהלך האבולוציה וכי על פי שני מאפיינים של קריטריון זה ניתן לקבוע שגורילות נבדלות משימפנזים ובונובואים. היות ומאפייני הליכת האגרופים של שלושת המינים הללו החוקרים משערים כי ההבדל נעוץ בעובדה שהגורילות מבלות את זמנן על הקרקע בעוד ששימפנזים ובונובואים מבלים הרבה זמן על העצים.

Kivell TL, Schmitt D. 2009. Independent evolution of knuckle-walking in African apes shows that humans did not evolve from a knuckle-walking ancestor. PNAS. 10.1073/pnas.0901280106

Liberal democratic annihilation doctrine

מאז שפוליפוניק ספרי ייבאו את קונספט החברים באגד למוזיקה הטקסנית קמו להם חקיינים לא מעטים. עצמותיו של גבר מת הם כאלו וזה גם די עובד להם, בעיקר לאור העובדה שהם לא מגבילים את עצמם להרמוניות ווקאליות אלא משלבים בחבילה עוד פעילויות שחביבות על קולקטיבים של מתאבדים המוניים כמו מחיאות כפיים, רקיעות רגליים וצליית תינוקות במדורה. מוזיקה סופר פשוטה, אבל אני משוכנע שהיא הייתה משפרת את מצב הרוח בוויקו אם הם רק היו מצרפים את וינסנט פרייס בתור מנחה לערב.

שבוע אחר שבוע מטאל לפנים? הכצעקתה? באלבומם הרביעי אוטפ מביאים אותה בנו-מטאל מרדני שמשקיע הרבה יותר בתוכן מוזיקלי ומילולי מאשר בהפקה ובכך מבדילים עצמם משאר אסופת הפרחחים בסוגה זו. אם נוסיף לכך את העובדה שיש להם סולנית אימתנית (שעל שמה קרויה הלהקה), הופעות מטורפות ומילים שאשכרה אומרות משהו ולא להג נבוב של ילדי אימו סרוחים, הרי שלפנינו מטאל ראוי לשמו (שוב, לא לטהרנים אנאלים שחייבים שהמטאל שלהם ידבוק לסגנון אחד בלבד ויהיה מופק מיליון דולר)

עוזה מאד אוהבת את סיפורי האימה הללו שנדמה כאילו נלקחו מסרטי ג'יאלו. הפטריה Ophiocordyceps unilateralis היא פתוגן לנמלת הנגרים Camponotus leonardi, אבל פתוגן חכם. הפטריה גורמת לנמלה למות רק איפה שהפטריה רוצה ואיפה שנוח לה. כמו במקרים רבים של הטפלות כאלו, הנמלה נשארת בחיים לתקופה מסוימת לאחר ההטפלה. קינן של נמלים אלו נמצא בצמרות עצים אולם הפטריה גורמת לנמלה לצאת מהקן ולרדת מהעץ אל הצמחיה הסבוכה שעל הקרקע. הפטריה מנווטת את הנמלה וגורמת לה להצמד לצידו התחתון של עלה נמוך עם לסתותיה ורק אז מאפשרת לה למות. הנמלה נשארת צמודה לעלה במשך שבועות ארוכים ומהווה בית גידול לדור ההמשך של הפטריה. הסטרומה (מיכל הנבגים של הפטריה) יוצא אז מאחורי ראשה של הנמלה הפטורה, נפתח ומוריד גשם של נבגים אל האדמה, נבגים שיטפילו נמלים תועות אחרות. מחקר חדש שנערך ביערות תאילנד מגלה כי הפטריה בוחרת אך ורק עלים שנמצאים 25 סנטימטר מעל האדמה וכאלו שהנצו מהצד הצפון-מערבי של הצמח. החוקרים בדקו ומצאו כי מיקום זה מספק לפטריה את תנאי הלחות, השמש והטמפרטורה האידיאלים לגידולו של הדור הבא. כאשר החוקרים הזיזו את גווית הנמלה למיקום אחר, הפטריה לא הצליחה להתרבות. החוקרים מדווחים כי הפטריה משתמשת בהגיון רצחני אנושי: בדיוק כשם שאנו מפיקים את המקסימום מחיות המשק (חלב, בשר ועור) כך גם הפטריה לא מסתפקת בשירותי ההסעה של הנמלה. הפטריה הופכת את איבריה הפנימיים של הנמלה לסוכרים הדרושים לה לגדילה. רק שרירי הלסת נשארים בכדי לוודא שהנמלה תשאר צמודה לעלה. מערכת היחסים הזו היא דוגמא מאלפת למה שנקרא הפנוטיפ המורחב: הנמלה, אורגניזם השונה לחלוטין מהפטריה עצמה, היא חלק אינטגרלי ממחזור חייה של הפטריה: ללא הנמלה אין למעשה קיום לפטריה. מקרים כאלו של פנוטיפ מורחב מהווים אתגר רציני בדיוק להגדרה של מהו למעשה אורגניזם.

Andersen SB et al. 2009. The life of a dead ant: the expression of an adaptive extended phenotype. American Naturalist. 174: 424-433

הנשיא הנכנס של האוניברסיטה העברית החליט לגייס את נסיונו הפוליטי לשיקום מעמדה של האקדמיה והגיע למסקנה כי על חוקרים להסביר לציבור מה הם עושים. הטענה הלכאורה טריוויאלית הזו מורכבת בכל כך הרבה מישורים, שרק אותה צריך לחקור אקדמית ואז לנסות להסבירה לציבור. נתחיל מהעובדה הידועה זה מאות בשנים שמהותה של האקדמיה הינה גילדה סגורה ומסוגרה כמו כל גילדה אחרת והיא שואבת הנאה אין קץ מהדרה של אחרים. הדרה זו מתבצעת הן על ידי סינונם של "לא מתאימים" במהלך המסלול המפרך מנסיון הקבלה לאוניברסיטה ועד לנסיון קבלת הקביעות. שלב חשוב מאד אחר בהדרה הוא הטרמינולוגיה המגוחכת שכל דיסציפלינה ותת-דיסציפלינה ממציאים לעצמם חדשות לבקרים רק בכדי להמנע משימוש במילים יומיומיות שהן נחלתם של ההדיוטות. מה עוד שגוי בתפיסתו של כבוד נשיא האוניברסיטה העברית? המציאות האקדמית בישראל של היום היא שבוגר תיכון של היום נעדר לחלוטין כלים בסיסים להכנס לאוניברסיטה. ההזנחה של מערכת החינוך יצרה מצב שבו תלמידים מצטיינים מגיעים לאוניברסיטה עם ידע מוגבל ומבזה. אבל זו אינה בעיה חברתית כבדת משקל כמו העובדה שאלו שאינם מצטיינים מסתובבים עם תעודת בגרות ששווה לקליפת השום ואלו שנשרו מהמערכת מסתובבים עם ידע אודות העולם שמקביל בערך לזה של בוגרי ישיבה. איך אפשר להסביר מכניקת קוונטים למישהו שלא הסבירו לו בכלל כמו שצריך את חוקי ניוטון? איך תסביר למישהי תורשה ואבולוציה מהם אם מכל עבר מפמפמים לה שטויות בדבר קיומו של גן לנטיה הומוסקסואלית? איך אפשר להסביר למישהו פוסטמודרניזם אם אף אחד לא טרח להסביר ולפרש את משנתה הפילוסופית של המודרנה?

מה שלמעשה רוצה נשיא האוניברסיטה העברית לעשות הוא לתת ביטוי עממי וציבורי למגמת המסחור הפושה כבר בכל פינה טובה באקדמיה. במסדרונות האקדמיה היא קיימת כבר כשלושים שנה תחת הסיסמא publish or perish ומנהלי מעבדות שעסוקים כל היום לא בניהול מחקרים אלא בגיוס כסף ומאבק על מענקי מחקר. עכשיו – בנוסף - כל חוקר יצטרך גם לשווק את עצמו להדיוטות, לצאת ל-roadshow בסניפי מפלגה מקומיים, אולי לעשות מפגשים סלוניים פעם בחודש ולהאבק ולהקיז דם על הזכות להתראין אצל בור ועם הכדור דידי הררי. אין כל ספק שהמדע מנותק מעם ושלמעשה כבר אין באמת מדע היום – מה שאנשים טועים בו כמדע הוא למעשה טכנולוגיה. האקדמיה הפכה לפס ייצור של טכנוקרטים שהם בתורם מייצרים תוצרים מוחשיים שניתן למששם ביד ולא ידע. האידיאל הזה של ידע שבא מהציבור ושייך לציבור למעשה מעולם לא היה חלק מההוויה האקדמית. אני יכול רק לאחל בצלחה לכבוד הנשיא בנסיונו המבורך להפוך על פניה מסורת בת כשבע מאות וחמישים שנה. אני חוזה כשלון והחרפה (ללא כל קשר לנסיון הגישור הזה) במערכת היחסים בין האקדמיה לציבור.