Babies with rabies

קריס מוריס הוא לטעמה של עוזה הסאטיריקן הבריטי הגדול ביותר של דורנו. כיאה לדורנו אין לו שום בעיה להדס במי שופכין של וולגריות קיצונית ומיד אחר כך לנסוק אל על לקטעים של הפוך-על-הפוך וקרצוף פדחות. בימים של פוסט-פוסט הכל נתפס כלגיטימי (ע"ע היפסטרים עלובים על נחלת בנימין), אבל רק אם באמת יש לך הכשרון או האינטלקט זה אכן תופס ומצליח. מוריס הוא בראש ובראשונה איש רדיו ובמשך שנים ארוכות הוא הנחה תוכנית סאטירה פוליטית (אמיתית, לא פאתטית מהסוג של שי ודרור) עתירת פרסים ב-BBC. במקביל הוא גם החל לחטוא בבימוי סרטים. הצעד המבריק הבא היה לחתום בלייבל Warp בימי זהרו, שם הוא לקח את האלקטרוניקה פורצת הדרך של הלייבל ואמניה ורתם אותה לטקסטים ההזויים שלו. בשיאו, מדובר בכותב חכם ומושחז שפשוט אין מי שיעמוד בפניו. הדמות היחידה האחרת שאני מעלה על הדעת היא סטיבן פריי, אבל הוא לא מתעסק בחומרים שמוריס הופך בהם.

Chris Morris – The suicide journalist (Bluejam series, 2000)

הקיצר, האדון מוריס החליט לעשות קומדיה על שאהידים בריטים. ירחים רבים אני לא צחקתי ככה.

Four lions (Chris Morris, 2010)

Notic nastic - It's dark but it's okay (Shitkatapult, 19-03-2010) www.myspace.com/noticnastic

למטיפי הרחוב המוטרפים יש נטיה לייצר רק שיר אחד טוב בכל אלבום, וגם זה במקרה הטוב. הסינגל הראשון מהאלבום החדש הוא קליט וסבב, אבל כל כך גיי! מה קרה לערימת הגיטרות של ימים עברו?

Manic street preachers - Postcards from a young man (Columbia, 20-09-2010)

Granite shore - Flood of fortune (2010) www.myspace.com/thegraniteshore

אנדראה פארקר היא אחת מאומני האלקטרוניקה הכי טובים שיש, לבטח האשה הטובה שבהם ויש לה תפיסה אסתטית נדירה והבנה עמוקה של IDM. כבר שנים שהיא חופרת בקרדום שלה מבלי להסתכל ימין ושמאל על כל החרא החשמלי שהציף את העשור האחרון (מי אמר דאבסטפ ולא קיבל מנת יתר?). בלייבל שלה היא אוספת נפשות תואמות ונותנת להם קורת גג חמימה וטעימה לעשות את מה שצריך. כריס רומן הוא אחד כזה ותחת השם 214 הוא עושה מה שנשנע בעיקר כמחווה לבוסית שלו.

214 (Chris Roman) - Cascadian nights (Touchin' bass, 19-07-2010)

ולקינוח, סייק טורקי עתיק ומשובח

Okay Temiz - Dukuz Sekiz. From: Turkish freakout: psych-folk 1969-1980 (Bouzouki Joe, 2010)

ואז הגיעה ההפרשה המהבילה הזו וצרבה את הרשתית שלי. "חוקרים" מאוניברסיטת צפון קרולינה טוענים כי ישנה מועדות גנטית לנכונותו של אדם להשתתף בסקרים! שמונה שעות של תאטרון קבוקי המשלב סאטירה וסקילה נמרצת בבולדרים פשוט כותבים את עצמם עכשיו מבלי שאצטרך לנקוף אצבע. עם מדע כזה לא פלא שכולם חוזרים לחיקה החמים של הדת. מועדות גנטית להשתתפות בסקרים? אתם סיימתם בכלל גן חובה לפני שכתבתם את המאמר המחפיר הזה? מה עשו גאוני הדור? את מה שחביב על גנטיקאים רבים: מחקר תאומים. הם שלחו שאלונים לכ-1060 צמדים ופשוט בדקו מי ענה ומי לא. הם מדווחים כי תגובתו של תאום אחד היתה מדד די טוב לתגובתו של השני, אולם רק במקרה של תאומים זהים. טיפש וכסיל משריש יסיק את המסקנה שקרא במקומות אחרים, לפיה ההבדל היחיד במקרה של תאומים זהים (מונוזיגוטים) ולא זהים (דיזיגוטיים) הוא המטען הגנטי: תאומים לא זהים אינם חולקים את אותו מטען. אז הנה ההסבר האבולוציוני: תאומים זו המצאה של הנרי פורד במטרה להקל הן על הנדסת עובד פס הייצור המושלם והן על השתתפות בסקרים ששואלים אותי באיזה חומר ניקוי אני משתמש בחג.

אז הנה גבירותי ורבותי, הוסיפו לרשימת האנטי-מדענים ההולכת וגדלה מיום ליום (שמככבים בה כרגע ריצ'רד דוקינס והכוכב החדש מארק האוזר) את לורי פוסטר ת'ומפסון. ושוב שאלת הביצה והתרנגולת: מי יותר גרוע: המדענים שחושבים על החרא הזה או אלו שמממנים אותם, מאשרים את הפרסום של המחקרים שלהם ונתונים להם קביעות? אני הייתי שולח את כולם למעבדות וגואל רבבות חיות ניסוי אומללות מגורל אכזר שמגיע בעצם לאלו ולא להן.

Foster Thompson L et al. 2010. Genetic underpinnings of survey response. Journal of Organizational Behavior. 10.1002/job.692

עוד לא החלטתי האם השמחה שלי (הן אמיתית והן לאיד) על נפילתו של מרק האוזר מצדיקה פוסט או לא...

ב-1971 נערך בסטנפורד אחד הניסויים המפורסמים ביותר בפסיכולוגיה חברתית, ניסוי שלימים זכה לשם ניסוי הכלא של סטנפורד. במסגרת הניסוי מתנדבים (בתשלום ניכר) חולקו לשתי קבוצות: אסירים וסוהרים. מטרת הניסוי היתה לבחון את האופן בו בני-אדם מפנימים את תפקידם בקבוצה. מיותר לציין שהניסוי יצא מהר מאד מכלל שליטה וחשף את הבהמה השוכנת מתחת לעורנו שאין לה אח ורע בעולם החי. ב-1999 השתמש הסופר הגרמני מריו ג'ורדנו בניסוי כבסיס לספר שלקח את העניינים רחוק יותר באופן דרמטי. ב-2001 עובד הספר לסרט גרמני חזק בשם Das Experiment. עשר שנים מאוחר יותר והוליווד הבינה את הפוטנציאל הדרמטי האדיר הטמון בניסוי והחליטה גם היא להביא עיבוד קולנועי. או שניים. בשנה הבאה אמור (אין שום פרטים מדויקים לגבי זה) לצאת סרט הנושא כרגע את השם המפורש The Stanford prison experiment. לעומת זאת, בחודש הבא יצא (ישר לדץ ודצה, אף פעם לא סימן טוב) עיבוד אמריקאי ראשון שבוים על ידי פול שיורינג (נמלטים) ובכיכובם של פורסט וויטיקר ואדריאן ברודי. מי שלא מכיר את הניסוי ומי שלא צפה במקור הגרמני (דהיינו 99.99 אחוזים מקהל היעד של הסרטים האמריקאים) או ב-Die Welle הגרמני מ-2008 בנקל יטעה לחשוב כי מדובר בסרט טוב. נניח לרגע בצד את איכויותיו הקולנועיות (שההפצה ב-DVD בלבד מדברת בעד עצמה) ונתמקד בעלילה. בעוד שהבמאי הגרמני הבין טוב מאד את המטענים וההשלכות של הפקת סרט כזה בגרמניה, האמריקאי נכשל כשלון חרוץ בהפנמת המסר של הניסוי. בגרסא האמריקאית, החלוקה לטוב ולרע מאד ברורה כמעט באופן אורגני (ושוב, נניח לרגע בצד האופן בו טוב ורע מתפרש על פני צבע העור) ואלו שסוטים מדרך הישר אינם יכולים להיות טיפוסים נורמטיביים ולכן שומה עליהם להיות תקולים ופגומים באופן כלשהו. הסיפור שתפרו כותבי הגרסא האמריקאית למצבו הפסיכולוגי הרעוע מלכתחילה של הסוהר הרע הוא מביך כמו גם האופן בו הוא נפרש אל מול עיני הצופה. אני מאד מקווה הסרט השני ישכיל לשחזר את ההצלחה של המקור הגרמני ולא יפול לפחים אליהם נפל העיבוד ההוליוודי הראשון. אם כן, נורה אדומה כדם צריכה להדלק מעל גבעות טינסלטאון: אם סרט שיוצא נגד המלחמה בעיראק ומנסה להוות סוג מסוים של סמן מוסרי כושל בצורה כה מעוותת בהבנה של התנאים המאפשרים את גידול הפרא של הרוע הבנאלי הרי שהוא בעצמו עדות לתחלואיה של חברה שהביאה לנו את עוולות אבו ע'ריב.

The experiment (Scheuring, 2010)

Das Experiment (Oliver Hirschbiegel, 2001)

החום המטורף ממיס לא רק קרחונים אלא גם את הקורטקס האומלל שלי. אם חשבתי שבמוזיקה אמצא נחמה כמובן שהתבדתי נחרצות. כמה קטעים אומללים, רסיסים אומללים של קטעים שלאחרונה בכל זאת עשו לי נעים

Death in June - Peaceful snow (2010) (www.myspace.com/ddeathinjune)

Savoir adore – Bodies. From: In the wooded forest (Cantora, 09/2009) (www.myspace.com/savoiradore

(The angry years (www.myspace.com/angryyears

Disturbed - Never again. From: Asylum (Reprise, 27/08/2010) (www.myspace.com/disturbed)

עוזה שמחה תמיד להביא הרכבים מקומיים לקערת החלב והנה צנח לו זלזל לחיקה בדמותה של אקדמית העור, הרכב אינדי פופ מינורי ואפלולי העושה את צעדיו המגובשים הראשונים בימים אלו. הדבר הראשון שתפס את שימת הלב במקרה של ההרכב חוצה האוקיינוסים הזה הוא העובדה שעצם קיומו הוא שיר הלל לאינטרטנט ודוגמא מאלפת לאופן בו היום ניתן ליצור מוזיקה. שלוש רגלים לו להרכב, האחת מקומית, האחת צפרדעית (סליחה, אהל ברגליים משכו אותי לשם...) והשלישית דוד סמית. ההרכב נולד לאחר קשר שנוצר בין יעל ברנר (נציגתנו בהרכב) לבין וויליאם ביירון (הדוד מאמריקה) דרך קרייגזליסט. חליפת ערוצים טרנסאטלנטית הולידה את הגרעין המקורי של ההרכב שהנביט לו גם עמוד מייספייס, וזה בתורו משך אליו (שוב, האנלוגיות החרקיות שלי) את תיירי דומא הצרפתי. הטריו המשיך ביצירה הוירטואלית מבלי להפגש כלל ועיקר חודשים ארוכים. לבסוף זה קרה ואז הם נפגשו עם המפיק מרק פלטי (Heathen של דייויד בואי, הוברפוניק) שסייע להם בהכנת איפי הבכורה שלהם. אז זו הביוגרפיה. מה בנוגע למוזיקה? כאמור, זהו הרכב פופ בבסיסו עם השפעות ניינטיז חזקות הבאות לידי ביטוי בעיבוד ובהגשה. אין כל ספק שהמרחק הגיאוגרפי, למרות האנקדוטה שהוא מספק, הוא בעוכרי הלהקה והסאונד רחוק מלהיות מגובש. יחד עם זאת, הגרעין, דהיינו המלודיה, טומן בחובו פוטנציאל לא מבוטל כך שיש למה לצפות היה וההרכב יבלה זמן רב יותר יחדיו. בכל מקרה, חוו דעתכם בעצמכם או בחלל, או במחנה

The leather academy – In waters. (Upcoming EP release, 2010)

http://www.leatheracademy.bandcamp.com/

Yellowstone national socialist park

גוסטבו חרמנו הוא צלם ארגנטינאי שמפרסם כעת ספר צילומים הנותן עדות מצולמת לשנות האימה של השלטון הצבאי במדינה. הרעיון בסיסי אבל כל כך יעיל ומצמרר במקרה דנן: חרמנו מציג צמדי תמונות, הראשונה תמונה שנלקחה באותם ימים והשניה היא שחזור של אותה תמונה, מינוס אותם אנשים שלא הצליחו לשרוד את התקופה האפלה ההיא. אתר, הוצאה

קשה לדמיין איך היה נראה עולם האינדסטריאל ללא פעילותו של מונטה קזזה. הברנש שבעליל לא כל השעונים שלו מתקתקים בסנכרון אטומי עומד מאחורי (אם כי לא חבר ב-) הרכב האינדסטריאל המכונן והמבריק סחוס פועם (Throbbing gristle) ועמד בקשר עם כל מי שפעל שם ועמם (בעיקר השת"פ שלו עם קריס וקוזי). קזזה הוא מוזיקאי די קטן, והוא ידע למה הוא נתן לאחרים לקבוע את הטון בשלביו העובריים של האינדסטריאל מבחינה מוזיקלית. אבל כל ז'אנר שמאחוריו עומדת גם חשיבה ופילוסופיה כלשהי, תהא זו פוליטית או אסתטית – לחלוטין לא משנה, צריך גם – בהעדר מילה אחרת, הוגים. קזזה ממלא בדיוק את המשבצת הזו. בעוד ג'נסיס פורידג' כיסה את האג'נדה המגדרית ו-TG וסטיבן סטייפלטון הגדירו את המשנה האסתטית, קזזה היה השגריר הפוליטי. רבים טעו בזמנו לחשוב כי מדובר בבחורצ'יק שמכוון נמוך כי גבוה לא קיים מבחינתו, שעבורו הוולגריות על ביטויה השונים (בעיקר סקס) היא פלטפורמה קרקסית ושיווקית בלבד. אבל כמו תמיד עם ליצני חצר, הבדיחה היא אף פעם לא על חשבונו, אלא על חשבוננו. שום דבר לא יכול לתאר בדיוק מה ומי זה מונטה קזזה כמו האזנה לאלבום The worst of Monte Cazzaza. אלבום שנפתח עם הקטע שפה למטה (שמישו יבוא ויגיד שאין לקזזה חוש הומור) וממשיך לטור-דה-פורס של כל מה שנכון באינדסטריאל. אלבום קשה מאד להאזנה, אבל כך הם גם האלבומים הקשוחים של אחות עם פציעה או בויד רייס. בכל מקרה, נתכנס וכאן לציין את צאת אלבומו החדש של קאזזה, שהוא הפתעה לא מבוטל. הוא משייט על כמות הבלתי נתפסת של סגנונות והשפעות, כולן כמעט רחוקות שנות אור ממה שעשה בבחרותו. אם אהבתם, עשו קצת מאמץ ותלמדו אודותיו. אני מבטיח שדרכו תגיעו לעולמות קסומים ונפלאים שמהווים תחנות יסוד של ממש בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית.

Monte Cazazza – Psychiatric review

הרכב האלקטרו-רוק הנפיץ האוסטרלי אמנות נגד מדע משחרר את הקטע השני שלו ומבסס את מעמדו כמרענן הרשמי של כל עונות השנה. אחרי הגאונות הצרופה של סינגל הבכורה לוקחים הקנגרואים סיבוב חד יותר למעמקי האלקטרוניקה בלי ולו לרגע את היכולת המופלאה שלהם לפרק עצמות בפרצים ספאסטיים של ביט אגרסבי ונשכני. אמנם לא ממכר כמו הראשון אבל אני רואה כבר כמה אנקדוטות של פרמדיקים שיבוססו על תגובות לשיר הזה.

Art vs. Science - Magic fountain

בשנה שעברה שיתוף הפעולה בין טום מורלו לבוטס ריילי SSSC זיכה אותם במקום של כבוד ברשימת סוף השנה של עוזה. הנה מגיח לו ה-EP החדש, שבו למעשה רק ארבעה משבעה קטעים הם חדשים (היתר הם שני קאברים ועוד עיבוד מחדש לקטע מאלבום הבכורה). הם נשמעים אחרת. הם נשמעים כמו הגרסא השבעה והמדושנת של עצמם, וזה מפתיע מאד בהתחשב בנפשות הפועלות. זה מרגיש כאילו הם מאד מרוצים מהשילוב הזה של רוק בסיסי ותוקפני של מורלו עם המלל המהיר והטעון של ריילי. זה עובד מצוין בשני קטעים (גטו בלסטר וזה שפה למטה) אבל עדיין. אולי בגלל שרף הציפיות שלי היה גבוה? אולי בגלל הקאבר המפוקפק לשיר המצחין ממילא מטוסי נייר של מ.י.ה?

Street sweeper social club – The new Fuck you

עכשיו כבר די ברור שהשוליים בבריטניה משתוקקים להשיב עטרה ליושנה ולימי מנצ'טסר העליזים של שנות השמונים של הפוסט פאנק והניו וויב. המצטרפים האחרונים לרשימה המתארכת של מעלים באוב שאני שמעתי הם thee single spy. הם לא ברמה של עמיתיהם לרנסנס הזה (ע"ע o. children) ומושכים גם הרבה יותר לכיוון השוגייזי אבל יש במה לנעוץ תנוכים.

Thee single spy – OK corral

קלינקס וקלונקס - שילוב מרומם

אוברהופר הם ילדודס אמריקאים מלאי כוונות טובות. כרגע זה מספיק לקטע אחד מתוך אי.פי. (אולי הבא יהיה מוצלח יותר), אבל חי גבותיו של שמיר, כמה שהקטע הזה טוב וממכר. זהו שלאגר הקיץ של עוזה. יש גם שריקות!

וזו להקה משפחתית, שכמו האייטם הקודם, וכמו כל המוזיקה שאני שומע בקיץ המטורף הזה, מחזיקה רק קטע אחד. לא שהשאר רע. פשוט בינוני. ובינוני לא ימנע מהחולצה שלי להדבק בעיסת זיעה, ברחשים ועלים.

מגנטים חתיכונים אלו הם הרכב ניו-וויב בריטי עלום משלהי שנות ה-70/תחילת 80. בדרך כלל, דברים שהגיעו לתהום של תהום הנשיה נמצאים שם מסיבה טובה, אולם במקרה דנן עשו Dark entries (ראיון) מצווה והעלו את ההרכב הזה באוב. כשעוד היו פעילים הם הוציאו רק שבעה צול בודד ובאלבום החדש שיצא לפני חודש אגד הלייבל את כל הקטעים שלהם (אני לא ממש מרוצה מאיכות ההעברה הדיגיטלית, אבל זה מה יש). שימו לב ל-1500 ול-Nightlife. מי לייקי.

בעוד הררי מלל נשפכים על הארקייד פייר האחרון (משהו חייב להצדיק את ההייפ הבלתי הגיוני בעליל), ממשיכים הרכבים קנדים אחרים לחפור בשקט ובלי סוללות יח"צ בקרדום מהוקצע (נראה לי שרק החדש של גודספיד יוכל לתת פייט לקשקשת ברשת שמתחוללת כעת סביב AF). אלבום השנה של עוזה עד כה מגיע מקנדה (סם שלעבי יבדל"א) והנה, קולקטיב הסטונר/סייק הר שחור משחרר את הסינגל הראשון בואכה האלבום החדש.

שמונה קירות גבס, שלושה לא יכלו לי

סרפינה סטיר הבריטית היא הדבר האמיתי שג'ואנה ניוסום מנסה לחקות. רב-כלית שמחזיקה את כל העיבודים וההפקה בעצמה, רק שבמקרה שלה המוזיקה באמת כובשת ומהפנטת (בנוסף ליתרון הבולט שיש לה קול נעים ולא חריקת מיתרי הקול הנואשת של סירנות בדימוס של הדודה מאמריקה). לצערי האלבום החדש שיצא לפני כמה חודשים לא הצליח לשחזר את השיאים של האלבום המופלא שלה מ-2007, אז הנה קטע ממנו



עוזה לא מתאוששת מהגאונות של אלו בלק, אז הנה עוד שת"פ שלו



גם עוזה מתכוננת לימות הקיץ החמים, וגם היא מביאה מוזיקה שטופת שמש וזימה, הפעם מהרכב פורטוגלי שסביר להניח שזה החותם היחיד שיותיר מאלבומו הנוכחי.



ואם כבר בדברים עם משקל סגולי קליל עסקינן, איך אפשר שלא להתיחס להופעת האימתנית של האדמו"ר פאטון ברעננה. התופעה הנדירה הזו נשטפה לחופינו שוב, הפעם עם הפרויקט השאפתני ביותר שלה, טור-דה-פורס אמיתי של אמן שהוא פשוט חסין בפני איתני הטרדנים, כוחות הזמן ורצונות המעריצים. לפאטון יש מחויבות אחת בלבד והיא זו האמנותית ועל הזין שלו עם תאהבו את הפרויקט הנוכחי שלו או לא. פגשתי הרבה אנשים שאומרים לי שהם לא אוהבים את פאטון. אמירה כזו שקולה כמו לומר שאני לא ממש אוהב קולנוע לדוגמא. אין ישות מונוליטית שנקראת פאטון, הוא הכל ביחד בו זמנית וכל אלבום שלו הוא משהו שונה. בלי להיות פלצן ובלי אג'נדה אינטרדיסציפלינרית הכובען המטורף הזה עבר כבר על כל סגנון מוזיקלי אפשרי והפך אותו לשלו. בגיל שבו כולם מתכדררים לתנוחת עובר ונחים על עזרי הדפנה שלהם, פאטון מראה רעב ודחף שיכולים לפרנס סצינה שלמה בעיר גדולה. מונדו קאנה (עם ההכללה המבורכת של הסינפוניטה רעננה) נתנו לפאטון את הגב המושלם לעיבודי הסאן רמו שלו. עם סאונד שכמותו לא זכור לי בארץ הוא גרם לכל יושבי הדשא לחייך כמו ילדים מפגרים שרואים מישהו מחליק על בנה חזור והחלק.
ועוד בענייני פאטון, השבוע יצאה הודעה רשמית על כך שהפאנטומס חוזרים להקליט אלבום חדש. אז הנה קטע שצילמה גברת עמוקת כיסים בהופעה ברעננה



ואם בעניני חזרה, הרי שטייס שלושת המילין, להקת האם של תהלוכת הלב השחור, שיחררה שני קטעים מתוך החדש והמצופה שלה.

היות ובימות הקיץ החמים אנו, הרי שהמלפפונים מכים בעוז ואף אחד בדעתו השפויה לא מצפה לקבל מוזיקה איכותית, לבטח לא ברמת האלבום השלם. קטעים בודדים פה ושם מצילים את עור התוף מטראומה מהבילה. הנה כמה דוגמאות

הרכב רוק אמריקאי אולד סקול עם שם אולד סקול לא פחות



הרכב פולקרוק בריטי אחראי לזה